רגע / מיכל סטולר
“רגע”, לחשתי, שפתיי כמעט אינן נעות. האם שמעת אותי?
“רגע”, אני מנסה שוב. הפעם שמעת. עצרת והתבוננת בי. מופתעת. רגליי כרוכות סביב מותנייך, על צווארך שבילים מפותלים ששרטטה לשוני עד לאוזנך ותנוכה המאדים מנשיכותיי. אך כעת עיניי חצי עצומות, חוששת להביט בפנייך. מתביישת. את מתעשתת. מבט הפליאה הופך לרוך. זרם חום לוטף, קולח מבין עינייך. לו רק הייתי מעיזה לפקוח להביט בהן.
“רגע”, אני אומרת שוב. עיניי עצומות חזק. נאחזת במילה הבודדת, שלא תישמט מבין ידיי ההתנגדות החשובה הזו, המחזיקה אותי מלהרגיש מחוללת.
“כמה זמן שתרצי”, את עונה. אני מעיזה להציץ ונסגרת שוב, אך הפעם בהדיקות פחותה.
“אני צריכה שנדבר לפני”, אני מנסה להסביר. בקולי הרועד נותנת לך הצצה נוספת אל הגועש בתוכי.
את מבינה? זה יכול לבלבל. כי אני הרי התחלתי איתך, לא? אני שהבטתי בך בעיניים יוקדות להט ובקול בוטח אמרתי שאשמח אם תבואי למיטתי הלילה, אני ששלחתי ציפורניים משויפות בקפידה במורד עורפך והקשבתי לנשימותיך משתנות.
את מבינה? לפעמים זה מה שקורה. אולי זה טריגר. אולי הפחד מהטריגר שיכול לבוא בהמשך. את צריכה להבין, לדעת שאני יכולה להיעלם, להחליק מבין זרועותייך. תחשבי שאת מחזיקה בי ולפתע תמצאיני מכווצת במבט חלול. זה קורה. זה קורה פעמים רבות משאני רוצה להודות. את צריכה לדעת. אני צריכה לדעת שלא תיבהלי, שאת מוכנה לאהוב אותי גם כשאני מתנתקת, שתדעי מה לעשות, שתזכרי אותי מינית כפי שקיבלתי את פנייך בתחילת הערב. פתחתי את הדלת בעמידה מדויקת. בשמלה שחורה עם מחשוף שמשגע אותך, שוליה חושפים פס תחרה שחור על ירכיי כשאני מתיישבת. לובשת את המיניות שלי בגאווה. תזכרי שזה בדיוק מה שרציתי.
תזכרי את זה. גם אם אפחד. גם אם הגניחות שלי יהיו לי חזקות מדי. גם אם גופי ירעד מעונג ואבהל מעוצמתו. גם אם ידך בתוכי תזכיר לי דברים שרציתי לשכוח.
זה כל מה שאני צריכה כדי לחזור משם. שתאהבי אותי ותזכרי שאני בעצם פה. זה פשוט, מחוות קטנות יספיקו. את בטח מכירה אותן. הושיטי לי יד. רק צעד קטן מפריד בין השם לפה. רק מקום אוהב לחזור אליו. רק פקיחת עיניים.
,
“…רק צעד קטן מפריד בין השם לפה. רק מקום אוהב לחזור אליו. רק פקיחת עיניים…”
והעיקר לא להתחייב? כתוב יפה
וואו, איזה רגע. כמה הוא מכיל. כמה כנות ודקויות והושטת יד וחיבוק, כמה הוא מאפשר הרגע הזה. עולם ומלואו. רגע שהוא מניפסט של אינטימיות ושיתוף ורגישות והסבר שלא קל להכניסו לרגע. תודה על הרגע.
מקסים ומופלא ומרתק, שובה את הקורא/ת לגמרי בתוך העולם של המספרת, וגם אהבתי את התעתוע המגדרי בהתחלה, קיוויתי שהוא ימשך עד הסוף, אבל אולי זה דווקא מתאים, לעצור ולהבהיר שמדובר באשה, בשתי נשים. מהממת, מכל הבחינות.
לטעמי קטע הפרוזה הזה באותו נושא חזק יותר מן השיר “הכניסיני” הפותח את “זוטא” 51.
סבך רגשות הנבלם בפחד אנושי.
מדוייק ועדין מאוד כתוב.
תודה.
בעיקר ההתחלה, יפהפייה ועמוקה מאד,
אחר-כך קצת הלכתי לאיבוד…
תודה על התגובות המרגשות.
דנה- אם יכולתי להמשיך את הבלבול המגדרי מבלי לפגוע במה שניסיתי לכתוב, הייתי ממשיכה בו. במידה רבה, זה היה מדוייק יותר. קשה לכתוב נייטרליות מגדרית בעברית. ולצד הרצון הזה, בבלבול המגדרי יש את ההנחה הסמויה הסטרייטית. היה חשוב לי לא להכניס מבט גברי, שעלול להיות שיפוטי, לתוך הקטע הזה.