שיעור ריקוד / אביטל ז’נט קשת
בשיעור ריקוד אני עץ, אך לא כזה שהיית נח תחתיו. אני עץ עזוב בגינה נטושה, אין בי חפץ. וכשמואסים בי, קוצצים אותי, רגלי נעה כלפי מעלה, ראשי מתכופף, יש לי קשת יפה ומקומרת, בהונות שמתעקשות לרצות, אך לעולם לא אהיה רקדנית, לא אהיה דיאנה.
דיאנה זו, מאובזרת, שערה הצבוע מסולסל בכבדות, חולצתה השחורה מהודקת לגופה, וישבנה הבולט והמהודר נע ונד עם קצב הליכתה.
“בנות להכניס.” כולנו נמתחות ודוחקות אל אחורי הגב ישבן, אגן.
ולי יש המון מה להכניס, אני רחבה, ותנועותיי מתקשות להיות קלילות והמוזיקה הקלסית שדורשת ריחוף, מטלטלת בי נימים דקים, כינור מייבב בתוכי, פסנתר שוטף יערות, ציורי ציפורים מקשטים מניפה עתיקה, ציוצים נשמעים, ועדיין איני דואה.
שפרה עומדת לידי, כל תנועותיה מעידות על אתלטיות סבירה.
“בנות להכניס!”
ובראש השורה עומדת זוהר הקטנטנה, שלעולם אינה שוכחת תרגילים, שיכרונה התנועתי מעיד על אינטליגנציה מן הסוג בו לא בורכתי. שפרה נמתחת.
דיאנה מחייכת. קשה לי להחליט אם דיאנה פתיינית, או אמיתית, חיוכה הרחב חושף בפניי טור שיניים סוסי. בין שתי השיניים הקדמיות, מצוי רווח, שאריות האודם האדמוני תומכות בחינה המצולק. דיאנה שולחת לשון זריזה אל עבר השן השמאלית שנחשפת במלוא הדרה, “פלייה” . ותכף נרוץ לפינה ושם נתאמן על הפירואט המפורסם, לרגע העולם מסתובב. עוד סיבוב, ועוד סיבוב, אני מוחקת ומוחקת, רישומים מפוחמים נבלעים, כל כולי ממוקדת בנקודה מוזהבת אחת.
“נפלא.” מציינת דיאנה.
אך משום מה היא אינה מקדמת אותי לראש הטור הנע.
“נפלא!”
איני מרוצה מן האופן בו אני רוקדת, והשנאה החרישית שפועמת בי, חורקת שיניים. אם יש מישהי בעולם הזה, שאני מתעבת, הרי היא עומדת שם, מול המראה. אם כי גם דיאנה לא נראית לי מאושרת, היא מנהלת את הסטודיו הזה ביחד עם אימה. פעמים רבות הן רבות ואז מתחבקות, בטח שחשקה נפשה בקריירה של רקדנית, ומה שמנע ממנה לרחף, הוא ישבנה, אגנה.
זוהר זוקפת ראש גאה, מיישירה מבטה אל החלון, שדיי המתמלאים מושכים אותי שוב למטה.
“בנות!” תם ונשלם.
אני מגששת את דרכי אל עבר המדרגות, חדר ההלבשה ממתין לי. בגד הגוף התכלכל שלי מיוזע, לשפרה בגד בלט בצבע טורקיז, אני מדמיינת ששפרה היא אוקיינוס. אני לווייתן חלקלק באוקיינוס רחב ידיים וכל גודלי אינו מקור לפגיעות מורגשת, כשאני חובטת בזנבי הים נחצה לשניים, ורק בת דמותי הנערצת חוצה בו כבחרבה.
,
המילים בשיעור – סיפור היפה הזה, מתחברות לתנועה הפנימית של נפש הילדה -נערה.
תוך כדי התבוננות בעצמה וברקדניות האחרות, היא מאפשרת לגופה ולדמיונה לגלות את זהותה, כאן ועכשיו ואת תשוקותיה מעבר לזמן ולמקום. שיעור לחיים. תודה.
יופי של תיאור .מכמיר .
הייתי אתך בשיעור .
בנות להכניס, וזאת כל התורה כולה. סיפור נפלא ממש.
אפילו כגבר הזדהיתי עם דמות הגיבורה המתבגרת בייסורים וקנאה ותחושה עצמית פגועה. נפלא.
סיפור עדין של תסכול אבל גם של חלום עם תקווה
סיפור ניפהפה ורגיש ופיוטי כל כך . אהבתי
יפהפה -תיקון טעות מקלדת מלמעלה
אני חושבת שמשתתפות רבות בשיעורי בלט יכולות להזדהות עם התיאור העצוב הזה. אבל נדמה לי, אם זיהיתי נכון, שאפשר למצוא בסיום גם איזה פתח של תקווה ונחמה.
כמה שזה מוכר וכמה שזה כואב וצלקות מסוג זה לא נעלמות, נכון שאפשר למצוא להן פיצוי. קראתי, נזכרתי והתרגשתי.תודה שנתת מילים לצלקתי.
חנה
תודה לכולכם על התגובות המקסימות והמעשירות.
עם אלה שהזדהו. זה תמיד מעודד לתת פה לעוד נשים.
וגם לרפי שהבין.
איריס שנגעת בעוד נקודה: בנות להכניס. כן, זה גם שם. מה עוד מכניים?
דבורה, רוחה היקרה שזכיתי לראות, מרים, חנה, חנה טואג המקסימה והטובה, עדה ודבורה.
שמחם והעשרתם אותי.
שבת שלום.
שבת שלום.
מרוב התרגשות נפלו שגיאות.
צ”ל: מה עוד מכניסים?
ושמחתם.
כל טוב
הסיפור ריגש אותי מאוד ועבורי מדבר לא רק על שיעור בלט אלא גם על תחרותיות נשיות והצורך להיות ”בשליטה”.. הטעין אותי במחשבות . ציירת בעזרת מילים לא רק סיטואציה מסויימת אלא שאלות שמעבר לה. תודה. דפנה כהן
דפנה תודה שפרקת את הנושא לגורמים. אנחנו באמת לא מודעות לכובד המשא והמחיר שגובה התחרותיות הנשית שמלווה אותנו מילדות.
אם כי אפשר גם אחרת. הוכחת לי זאת בתגובתך.
חודש טוב.
אביטל! תארת את המציאות האכזרית שלא מאפשרת להגשים חלום.מעט אנשים הופכים לרקדנים. אבל אצל רובם הריקוד נשאר חלום. הדמיון בא לעודד. להראות שאולי אפשר למצוא דרך אחרת. דרך שבה אתה אוהב את עצמך. דרך שאולי מציאות וחלום נפגשים בה. העברת את הסיפור בדרך מאוד מיוחדת. תודה. כל טוב. סיגל
תודה סיגל מתוקה. אוהבת את ביקוריך.
אולי לעולם לא תהיי רקדנית, אך הרגשות המובעים יכולים בהחלט לשמש “עץ” לרבים לחסות תחתיו כי רובנו מרגישים את רגשות התסכול מגופנו,יכולתנו,כישורנו בתחומים שונים לעומת אחרים.ולא רק ילדות משוות בשיעורי בלט, אלא כולנו משווים בכל תחום בינינו לבין סביבתנו.אבל לא ההשוואה בין אחרים לבין המראה באולם הריקוד חשובה. חשוב מה עושים עם ההשוואה – נכנעים, מתכנסים ומגבילים עצמנו, או מקבלים תנופה, יוזמה, נמרצות ואנרגיה ומשתדלים לעלות, להשתפר ולהיות לוויתן ענק, חזק, חלקלק השולט באוקיינוס רחב ידיים של יכולות ואפשרויות.
היי אתי, שמחתי לראות את התגובה.
ראיתי אותה רק עכשיו.
השוואות הן הרסניות.צריך להעמיק פנימה, העבודה מתוך מגבלות תמיד מצמיחה משהו שלא חשבת עליו.
תודה על התגובה היפה.
שבת שלום.