מפציץ B52 / רותם בכר
מַפְצִיץ B52
עוֹלֶה לַמָּטוֹס
הוּא חוֹבֵשׁ אֶת הַקַּסְדָּה
ובְתוֹךְ שִׁרְיוֹן הַפְּלָדָה
הוּא כְּאִלּוּ מוּגָן.
מַפְצִיץ B52
עוֹלֶה עוֹלֶה
הוּא מְסַכֵּל מַטָּרוֹת
שֶׁאֻבְחְנוּ כִּמְסֻכָּנוֹת
בְּוַדָּאוּת.
מַפְצִיץ B52
חוֹזֵר מֵאֲזוֹרִים שֶׁבֵּין הָאֲזוֹרִים
לְאַחַר שֶׁהִפְצִיץ
קְרוּמִים שֶׁבֵּין הַקְּרוּמִים.
הוּא קוֹרֵס בַּכֻּרְסָה
בְּבֵיתוֹ.
הוּא מַבִּיט.
הוּא אֲפִלּוּ לֹא יוֹדֵעַ לְאָן
הוּא מַבִּיט.
וְכֹל מָה שֶׁהוּא רוֹצֶה עַכְשָׁו
וְלִפְנֵי כֹּל הַמְרָאָה זֶה
אַהֲבָה.
כֹּל מָה שֶׁהוּא רוֹצֶה
זֶה אַהֲבָה
רַק אַהֲבָה
רַק אַהֲבָה אַהֲבָה.
,
שיר פוליטי, לא פלקטי.
באמת מדהים. החזרה בסוף נותנת תחושה של רוגע, של אהבה.
תמונה שמשלבת ניגודים בין המטוס המפציץ לבין האהבה החותמת את השיר יופי!!
עפרה
חזק מאוד.
הניגוד בין החוזק לכאורה
ובין הקריסה
הניגוד שבין הוודאות
לבין:
“הוא אפילו אינו יודע לאן הוא מביט”
[“ובְתוֹךְ שִׁרְיוֹן הַפְּלָדָה
הוּא כְּאִלּוּ מוּגָן.” – מוקד השיר, לקריאתי.]
תודה.
רותם, שיר מצוין
המצלול של – מפציץ ,מטוס, קסדה, קורס, כורסא – אחדות נהדרת בין צורה לתוכן. והריקוד בין שני קטבים כמו ב: ”הוּא מְסַכֵּל מַטָּרוֹת / שֶׁאֻבְחְנוּ כִּמְסֻכָּנוֹת / בְּוַדָּאוּת.” שזה הד לניגוד הגדול בשיר בין ”להפציץ ” לבין חיפוש אהבה.
בבית ג’ זה הופך למשהו גופני פנימי ”קְרוּמִים שֶׁבֵּין הַקְּרוּמִים.”
יפה!!!
רותם, שיר חזק, מפציץ את הלב..
שיר עם עוצמה של פצצה מול חיפוש הרכות של האהבה. לוא דוקא פוליטי אלא מטפורה למצב אישי קיומי.
הכי אהבתי את הצמצום של תמונת המפציץ לתמונת “הקרומים שבין הקרומים”.
שיר מצויין.
שיר יפה רוטם
יכול לדבר גם כפשוטו על הטייס החזק שמפציץ בגילים משוכללים פוגע משמיד וכשהוא חוזר ממשימתו הוא מרגיש את כאב הבדידות והחוסר אונים בידיעה שהוא לא יכול להתגאות באמת במעשיו
ואם נשאיל
אז כול מי שמתחיל את היום שברוב המקרים מאפיין מאבקים מסוגים שונים דרמות וסערות
בסופו של יום הוא מבקש לשבת בכורסא ולהרגע
שיר טעון המפנה זרקור אל פגיעותו של הפוגע, בדידותו של המחסל, שהופך בעצמו קרבן של האלימות שבשמה הוא פועל. ההרס שמתבצע בחוץ חוזר אליו. המטרות שסומנו כ”מסוכנות בוודאות”, מסוכנות מאד גם עבורו. ההפצצות החיצוניות פוגעות גם בקרומים הפנימיים שלו עצמו, כי הרי דה-הומניזציה משחיתה את הקרבן והמקרבן כאחד. והנה, גם אגרוף הנפץ הופך לכל-כך מכמיר לב תחת העין החומלת הזאת. רותם, שיר נהדר!