מכוות אור / אילן וייס  

אֲנִי יוֹצֵא
מִתּוֹךְ הָרְאִי אוֹמֵר נִרְאֶה לְאָן
הַחֲדָרִים הַכֵּהִים
שְׁקֵטִים וּרְחוֹקִים כִּבְיָכוֹל קַרְקָעִית יָם
שְׁבִיל שֶׁל זַהֲרוּרִי שֶׁמֶשׁ
כְּמוֹ רְסִיסֵי כּוֹכָבִים
אֲנָשִׁים סוֹבְבִים שָׁם שְׁקֵטִים בְּקוֹלוֹת מְעֻמְעָמִים כְּמוֹ מְרֻפָּדִים בִּקְטִיפָה כְּחֻלָּה
דּוֹבְרִים בְּשָׂפָה זָרָה שֶׁאֲנִי מֵעוֹלָם לֹא
הֵם אוֹמְרִים הוּא הָיָה
הֵם אוֹמְרִים כְּלָל לֹא שִׁעַרְנוּ עַד כַּמָּה הִרְחִיק וְהֶעֱמִיק בְּתוֹךְ צִלּוֹ
מָה הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה?
הֵם יוֹצְאִים אֶלְתּוֹךְ מִכְוָות הָאוֹר
אֲלַוֶּה אוֹתָם כִּבְרַת דֶּרֶךְ וְאֶרְאֶה לְאָן
רָחוֹק מִחוּץ לָעִיר הֵם יוֹצְאִים מֵהַמְּכוֹנִיּוֹת כַּחֲבוּרַת קוֹשְׁרִים
הֵם נוֹשְׁבִים עוֹד הֲבָרוֹת כֵּהוֹת בַּשָּׂפָה הַזָּרָה הָעֲקֻמָּה הַזּוֹ שֶׁאֲנִי מֵעוֹלָם לֹא
הֵם אוֹמְרִים הוּא הָיָה
הֵם פּוֹסְעִים בִּשְׁבִיל הֶעָפָר
אוֹחֲזִים בְּצִלָּם לְבַל יִשָּׁמֵט וְיִפְרַח בָּרוּחַ הָאִטִּית
הוּא הָיָה – הֵם אוֹמְרִים – עַכְשָׁו הוּא כְּבָר לֹא הוּא רָחוֹק
בִּמְתִיקוּת רַבָּה טַעַם מוּזָר
שֶׁל עָפָר מְמַלֵּא אֶת פִּי
כְּמוֹ קִלּוּחַ קָפוּא שֶׁל דָּם בַּגָּרוֹן
אֲנִי מְנַסֶּה לוֹמַר
אֲבָל אֲנִי כְּבָר לֹא
אֲנִי כְּבָר רָחוֹק
רָחוֹק הֶעֱמַקְתִּי כְּבָר בְּצִלִּי.

,

מעבר לפינה: היום / עדי תשרי

תגיות: , ,

11 תגובות »

  1. השיר יפה ומרתק אבל נראה כאילו הטא הולך לאיבוד בתוך עצמו ורק בסוף מוצא את מה שחיפש המשורר לומר.

  2. התמונה מרתקת!

  3. השיר יפה וכתוב בצורה מעניינת (והתוכן עצוב ומפחיד, אני הבנתי זאת כהרהורים איך זה יהיה למות, או צל של מוות בחיים).
    אם אפשר – מציעה להוריד את המילה “כמו” לפני “מרופדים בקטיפה כחולה”, מאחר שנראה לי שהיא מדגישה את הדימוי ללא צורך.

  4. בדרך כלל אני משתדלת לא להתייחס לכותב אלא למה שכתב .
    כאן אין אפשרות כזאת .

    לעניות דעתי, יש כאן השלמה עם חוסר אונים וויתור על, העצמי .

  5. “הם נושבים עוד הברות כהות”

    או שומטים את טעם האות אל תוך חללם הם,
    כי קשה לבלוע
    את האות.

  6. הראי זו ממלכת המתים. זה קשור עם כיסוי המראות בבית יהודי אָבֵל לעת ה”שבעה”. המת כאן יצא לטייל בממלכת החיים – ואין קומוניקציה, אין שפה משותפת, הוא לא מבין את האנשים והם לא מבינים אותו. הוא גם לא מנסה להידבר אתם. הוא מתלווה אליהם ושומע דברי הספד שאמרו. הוא בממלכת החושך, ושם נוח לו, כי האור מסנוור אותו, גורם לו כוויה.
    עוד מיתוס מוטבע בשיר, מיתוס הצל, שכן ככל הנראה לרוחות המתים אין צל. ואם אנו פוגשים בעולמנו יצורים שאינם מטילים צל כמונו, סימן שאלה אינם בני אדם. המלווים אותו לבית עולמו “וֹחֲזִים בְּצִלָּם לְבַל יִשָּׁמֵט וְיִפְרַח בָּרוּחַ הָאִטִּית” – כלומר הם נאחזים בחייהם לבל יישמטו מהם כמו שקרה לדובר בשיר ש”העמיק לתוך צלו” בחייו, שחתר וחקר ושקע אל ממלכת החושך – אולי בטרם זמנו.

  7. איזה קצב נפלא
    סופג אותך אל תוכו
    בצעדי חתול:)

    יוצא מן הכלל השיר.

  8. חוויה חוץ גופית שהמשפטים הבלתי גמורים ופיסוק החסר מעניקים ערך מוסף.

  9. חוויה חוץ גופית שהמשפטים הבלתי גמורים ופיסוק החסר מעניקים לה ערך מוסף.

  10. מעניין – דומה שהחיים שמחוץ לראי פחות אמיתיים מאלה שנמצאים עמוק בתוכו. יפה בעיניי התיאור של תחילת המסע אל מחוץ לראי, בחדרים השקועים כביכול בקרקעית הים.

  11. נכון שההבנה המלאה שמתואר מצב שלאחר מוות מבינים רק לקראת הסוף, אבל המסע לקראתו מתואר כחלום. ככזה – סימני שאלה ואי בהירות וגם צירוף של קטעים ממקומות שונים נראה טבעי מאד. אהבתי את התחושה אשר העביר השיר. המוות אינו נראה כל כך מאיים מן הזווית הזו.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.