אני מאבדת את עצמי לאט לאט / מוֹנְסֶראט אָבֶּיוֹ  

מקטלאנית: איתי רון

אֲנִי מְאַבֶּדֶת אֶת עַצְמִי
לְאַט לְאַט.
כְּבָר לֹא מַכִּירָה אֶת עַצְמִי
אֶת הַיָּדַיִם, אֶת הָרַגְלַיִם.

אֲנִי גָּרָה בְּבַיִת
כֹּה הַרְבֵּה שָׁנִים
כְּאִלּוּ, בְּלִי לִרְצוֹת,
הוּא נִפְרַד מִמֶּנִּי.

וַאֲנִי כְּרוּחַ רְפָאִים,
הַבָּאָה מִמֶּרְחַקִּים,
נָעָה בּוֹ
בְּשַׁלְוָה.

מֻקֶּפֶת צְמָחִים
וּפְרָחִים. וְרָדִים אֲדֻמִּים
כְּדָם וַעֲלֵיהֶן הַמּוֹרִיקִים
הַזּוֹהֲרִים שֶׁל הַקַּמֶלְיוֹת.

וְהַזִּכָּרוֹן הַחַי כָּל-כָּךְ
שֶׁל שְׂפָתֶיךָ
עַל-גַּבֵּי הָעוֹר.
וַאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי

אִם הַבַּיִת הַזֶּה
בּוֹ אֲנִי נִמְצֵאת וְהָעֵינַיִם
הַלָּלוּ בָּהֶן אֲנִי מַבִּיטָה בַּכֹּל,
שֶׁלִּי הֵן.

,

מעבר לפינה: תקריב. דרך הכיסוי / סמדר לומניץ

תגיות: ,

6 תגובות »

  1. וְהַזִּכָּרוֹן הַחַי כָּל-כָּךְ
    שֶׁל שְׂפָתֶיךָ
    עַל-גַּבֵּי הָעוֹר

    יפה כל כך. ומעניין הניגוד בין הזיכרון החי הזה לעמימות של כל השאר

  2. השיר הזה כל כך מדויק שזה פשוט כואב.

  3. זה יפה ועצוב כל כך.
    יפה בעיני האופן שבו מה שנראה כמו הסיבה לכל זה (העובדה שבעל השפתיים כבר איננו שם) מטופל באופן מרפרף כל כך, לכאורה. כמעט בשתיקה. מתחת לרוח הרפאים המאבדת את עצמה ולבית הנפרד ממנה ולוורדים המגירים דם – שוכן, כמעט בשתיקה גמורה, סיפור שלם.

  4. יפהפה. זיכרון השפתיים הוא הנקודה הברורה היחידה בחיי הדוברת וסביבה הכל מתערפל, כולל היא עצמה.

  5. באמת שיר קסום. למרות צרימה קלה בתרגום ו/או במקור, בבית השני בשיר, המילה “כה” לא מתאימה למדרג השפה של שאר הבית. לטעמי, זו צרימה בעייתית ולא מוצדקת שירית.

  6. אובדן האהבה המביא אובן עצמי, עצוב ויפה.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.