ורד אמרה ‘כל אחד יכול לדחוף לך יד לתוך הוואגינה ולסובב’

הוא כתב לי אז פתק קטן. כתב: עצוב. כתב: מקווה שגם את.
כתב: חושב על זה הרבה. אולי באמת ניפגש. אחרי זמן נפגשנו.

אני שוכבת על המיטה בחדר
בדירה ההיא שגרתי בה כשהייתי סטודנטית.

“רגע”, לחשתי, שפתיי כמעט אינן נעות. האם שמעת אותי?

כאן, עם היפרדנו, מנוי וגמור וכתוב וחתום ועשוי להתהפך בכל רגע,
הריהו ההסכם שלנו, שבו ייאמר כך:

אֲהוּבָתִי וַאֲנִי רוֹקְדִים עַל הַמַּיִם

כְּשֶׁתִּתְקָרְבִי אֵלַי בַּפַּעַם הַבָּאָה

לקול מחיאות כפיים ורשרושי שקיות במבה עולה המסך ועל הבמה נגלה פיל המפזז לצלילי מוזיקה רועשת.

כְּשֶׁהָלַכְנוּ לַשּׁוּק הָיִיתִי הַזָּר