לֵסַּבָּא הָיָה זִכָּרוֹן בֶּן זוֹנָה
זֶה הִקְשָׁה עָלָיו מְאֹד בַּחֲלֻקַּת הַקֶּרַח

וּמַה אִם אוֹמַר שֶׁלִּפְנֵי שָׁנִים
בִּצַּעְתִּי פֶּשַׁע בִּלְתִּי נִסְלַח

תַּרְנְגוֹל הַזְּמַן נוֹבֵר בַּחֲצַר הַחַיִּים.

בַּמִּכְתָּבָה שֶׁלִּי אֲנִי אוֹפַנּוֹעָן מְטֹרָף

“אתה לא צריך לראות כדי לכתוב”

סוּרָאיָה בּוֹצֵעַ אֶת נֶפָּאל לַחֲלָקִים
עֲבוּרִי

מְשׁוֹרֶרֶת אָסוּר שֶׁתִּלְקֶה בִּכְאֵבֵי בֶּטֶן

יֵשׁ לִי עִנְיָנִים שֶׁאֲנִי מִתְעַסֶּקֶת בָּהֶם
שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִן הַטִּפְּשׁוּת הַקְּלוֹקֶלֶת שֶׁל שִׂיחַת חֻלִּין