סיפור / טובה גרטנר
היום אני מכינה אוכל וירטואלי בצבעי אדום-כחול.
היום אוכלים את דגל אמריקה, אגיש אותו פסים-פסים, ולקינוח מלוא החופן כוכבים.
אני בוהה בשיר שתליתי על המקרר.
המטבח שלי כתום-לבן, עשוי פורמייקה ישנה. יש בה חריטות, כמו פצעים שהגלידו בצבע חום אדמדם.
המגירה הראשונה מתחת לכיור נפלה. חור ענק נפער בארון, כמו בטן בלי קרביים.
אני רוצה לתקן, אבל שוכחת.
התנור בקצה השיש, בצבע כסף, מעוטר בכתמי כתום.
בכל, ובמיוחד בחרסינה בכתום מזעזע, אפשר להאשים את הדיירים הקודמים. אבל את התנור המעוטר קניתי לבד.
אני לא בנויה למטבח הכתום שלי. שנים שאני לא אוכלת גזר, דלעת ואפרסמון. זה מדי מזכיר לי את צבע המטבח. אני מעדיפה לאכול במסעדות.
הריח לא שונה מהיחס שלי, סירחון עדין ומתמשך.
רק אני יודעת מאיפה הריח העדין מגיע, מהארון שמתחת לכיור, שם נוזלים המים כשאני שוטפת כלים. הם מחלחלים, שוצפים, קוצפים ברווח בין השיש לחרסינה.
לפעמים אני מנגבת את המים ונשבעת שמחר אזמין אינסטלטור. לפעמים אני מנגבת את המים ונשבעת שאני אחליף את המטבח.
הגיע הזמן לפרק. אני שונאת את התנור, את המגירות הטיפשיות שבקושי נפתחות, את הברז שאפילו לסבתא שלי יש יותר חדיש. המחשבות באות בזיג זג… בוהה בסמי שמנגב ידיו במגבת ירוקה.
“נחליף”, אני אומרת לבעלי.
“טוב”, הוא אומר, יודע למה אני מתכוונת.
“רק שתדעי, אני רוצה לקנות מקרר עם דלת שקופה…”
אני מכירה אותו, הוא גם היה רוצה שאלך עם כותנות שקופות.
“שבי פה,” הוא ניגש למקרר, “בא לי בירה… נדבר.”
“פה?” אני מוחה. “בוא לסלון.”
“אבל אני רוצה לדבר על השינויים במטבח.”
“רגע”, אני רצה בין החדרים, מכבה את כל האורות בבית וגם את הנורה במטבח.
מתיישבת מולו בשולחן, מגששת אחר הבירה… אחר פותחן…
עדיף לי חושך, אני מתעבת את המטבח הזה. מלטפת את פני עם הבקבוק הקר, צמרמורת חולפת בגופי.
“ראיתי מטבח מקסים בצבע טורקיז מעורב בעץ מלא”, הוא ממשיך בנקודה שבה הפסיק.
“מתי?” אני קוטעת אותו.
“וגם קבעתי פגישה עם המעצבת שלהם לתחילת השבוע.” סמי שוב עם הגב אלי, רוכן אל המקרר.
פס של אור מאיר את החור שמתחת לכיור.
הוא שולף עוגיות ושוקולד, מניח על השלחן.
“טורקיז?!? אין עוד צבעים בעולם?”
“יש, יש… ראיתי גם מטבח אחר בצבע פיסטוק.”
סמי מכרסם עוגייה יבשה.
“וקבעת פגישה עם מעצבת מטבחים?”
מוזר. אני חלמתי להחליף את המטבח, אבל הוא מנהל את העניינים.
“זה יקר???” מתעוררים חושיי הגבריים, “אולי כדאי ללכת לעוד מקום?”
“שלושים אלף, זה מה שהמעצבת אמרה.” נאנח ופושט ידיו.
אני מדמיינת את מעצבת המטבחים.
עיניים כמו ידיות מעוגלות בצבע תכלת,
אף כמו ידית ארוכה של מקרר,
פה כמו מגירה פתוחה,
והיא משכנעת אותי לקחת מטבח לבן ונקי:
– “זה יעשה לך אור בעיניים.”
– “כמה זמן ייקח להחליף מטבח?”
יש לי תחושת בטן כבדה, השוקולד מריר לי.
בחוץ, פס קטן של כוכבים מנצנץ ונעלם.
“לא בא לי להחליף את המטבח”, קולו נשמע הססני, “ולא מקרר שקוף. חבל לי על הכסף, ניסע לטיול…”
הוא פוחד לאכזב אותי.
אני שותקת על כל מיני פעמים שהוא פחד לאכזב אותי ועשה בשבילי דברים שבכלל לא רציתי:
קנה לי תיק אופנתי ליום ההולדת, ואני אוהבת לבחור לבד. בא לטקס חלוקת תעודות באוניברסיטה עם הוריו, חשב שארצה להשויץ בפניהם.
“אתה מתכוון שלא נחליף את המטבח?” קולי ענייני, אך בלבי שמחה שמהבהבת כמו אורות ברודווי העליזים. מה פתאום להחליף? אני כבר מתגעגעת למטבח שלי, לכתום הרוחני של כת בודהיסטית.
אני מחייכת אליו.
“חייבים להזמין אינסטלטור”, אני אומרת בקול אחראי, “בוא נעבור לחברת ‘אורנג’, בא לי על הכתום שלהם…”
סמי צוחק. אני נורא אוהבת להצחיק אותו.
“קניתי לך כותונת שקופה” , הוא עושה תפנית בשיחה, “אתמול ליד המטבחים היתה חנות ללבני נשים.” קולו מתריס, נשמע כמו איש ענקי עם קשקשים.
הוא מתרומם אלי, ידיי מושטות…
בחוץ זוהרים השמיים באור רנטגן כחלחל.
,
,
תודה!
טקסט כן וחשוף, נטול מסכות או איפור, ישיר ואינטימי.
הסצנה כולה חיה בצבעים טבעיים מול העיניים.
היי טובה
הופתעתי לגלות את כשרונך הסיפורי. היה כייף לקרוא.
טובה, הטקסט צבעוני וישיר ומקסים כמוך
הסיפור הזה עוטף את הקורא בחומו. לכאורה כתוב בסתמיות, כביכול על נושא סתמי, אך מאחוריו מסתתרת תקשורת הדדית מורכבת ורגישה של זוג בשל, איש/אישה המטיבים לקרוא את המסר הכפול של בן זוגם. והכל בנכונות רבה כל כך ללכת זה לקראת זה.
אהבתי את ההתייחסות רבת הגוונים לצבע, כמשקף תחושות. הזלזול הזה בלבן, המתעלם מהן. הארוטיקה של השקוף.
צבעי האוכל האמריקאי וודאי מסתירים מאחוריהם נקניקייה או המבורגר…
“צבעי האוכל האמריקאי וודאי מסתירים מאחוריהם נקניקייה או המבורגר…”
צבעי האוכל האמריקאי מסתירים מאחוריהם את תרבות ה-אינסטנט, הפופולרי, השיטחי והנוצץ
כמו פלצלץ
נדמה לי שחיה התכוונה בדיוק לכך (-:
טובה, איזה סיפור ססגוני ומקורי ועתיר כישרון.
וגם הזדהיתי עם דחיית הטיפול בענייני הבית 🙂
סיפור מענין וצבעוני ,טובה , והמטבח כהשתקפות מערכת היחסים ביניהם -המקום שבו מתבשלים הרגשות.
כמו איריס, גם אני הופתעתי לגלות את כשרון הכתיבה שלך. בתוך הפרוזה יש שורות שהם ממש שירה.
גיורא
היי אוסנת
שמחה לתגובתך… התרחקתי מהסיפור ואת החזרת אותי לבטן שלו.
טובה
היי גיורא
מה אתה מגלה אותי… זאת הנאה אמיתית… להיות גם גלויה.
להתראות טובה
היי חני
קלטת אותי, זה מה שרציתי, שהכל התבשל שם.
להתראות טובה
היי לי
כן, הסיפור הזה הוא מסכת חיי… המטבח הזה, התמים, הרומנטי הוא יכול לתת הרגשה כמו על אי בודד, עובדים ועובדים, ואין רואה, ואין אופק
להתראות טובה
היי רונן
לשמוע את תגובתך, זה נפלא, או יותר נכון לקרא, תענוג גדול היה בשבילי הרעיון לשלוח לך סיפור… ולקבל את ההכרה שלך… יש לי ספר שלם, שאולי כדאי שאתעורר… ואפרסם.
להתראות טובה
היי חיה
איזו תגובה, מחמם את הלב, וגם כמו לקבל את הסיפור עוד פעם במתנה.
להתראות טובה
חמור
אין כמוך, זה למה שהתכונתי, כל הסיפור הזה זה הסתרה ארוכת חיים.
טובה
המטבח – לב הבית. הצבעים – מרכיבי הדם. היד שכתבה עדינה עדינה אבל אמיצה אמיצה.
עושה רצון עז לקרוא עוד.
יפה האינטימיות המטבחית הדומסטיקנית הזאת.
היי קרן
תודה לך, מקווה שאוציא עוד… רק האמונה
להתראות טובה
היי יעל
כן יעל, תודה על הקריאה…
שלך טובה
טובה, פעם ראשונה שאני קוראת טקסט שלך, איזה יופי. הצבעוניות, ההומור, הכנות והראיה המדקדקת לפרטים. הבנה לאנושי, לפשוט והיפה.נראה לי יחס אמביוולנטי משהו למטבח, לא?
היי לוסי
תודה רבה… כל כך נהנתי מהתגובה שלך… שימחת אותי.
להתראות טובה
טובה, מקסים מה שכתבת, זיווג בין פרוזה ושירה.תודה
עקיבא
היי עקיבע
תודב על דקות ההבנה
להתראות טובה