שוב את מתלוננת / דורית ראשוני  

,

שוב את מתלוננת

יש לך בית

בעל, ילדים.‏

תיראי את הירכיים האלה

איך אפשר ככה ללבוש ‏

מכנסיים קצרים?‏

את צריכה להרזות

יש אבק בפינות.‏

שישי בערב,‏

אנחנו מוזמנים לארוחה

אמא מגישה עוגות ‏

אני שולחת יד

היא זורקת מבטים.‏

כשלא רואים אני זוללת מצופים.‏

לידי יושבת אחותי היפה‏

אחותי הרזה.‏

אסור לקנא בבן משפחה.‏

המיתון טוב לי

ליד עשירים קשה לי ‏

לא מעזה להסתכל על עצמי במראה.‏

,

מעבר לפינה: לחם שחור / רוני גלבפיש

תגיות: , ,

21 תגובות »

  1. מצופים ממכרים נורא.
    הטקסט אמיץ, אני אוהבת את התעוזה במשפטים כמו “אסור לקנא בבן משפחה” ו”המיתון טוב לי”.

  2. מזכיר לי את השיר של JACUES BREL
    איך את נראת. היה גם תרגום לעברית
    ושר אותו יוסי בנאי.

  3. אם השיר הזה מזכיר לי שיר אחר,
    של שני יוצרים כאלה; זו תגובה לא רעה בכלל.
    מעט צניעות לא הזיקה לאף אחד.

  4. שיר מריר כהוגן ומוכר מתקופות שונות.
    השורות:
    “את צריכה להרזות
    יש אבק בפינות”
    נהדרות!

  5. אכן טקסט אמיץ. דרך רשימת ה”תלונות” מתגלים כל המאוויים הכי כמוסים ואנושיים.
    אהבתי את הפתיחה:
    “שוב את מתלוננת
    יש לך בית
    בעל, ילדים”.

  6. כן, אמיץ ונבון. ויפה.

  7. יסלחו לי הצעירים האלו. העברית הקלוקלת שלהם עושה לי חררה.
    בעצם הם בכלל לא יודעים מה זה חררה. נו, הפצעים הקטנים האלו שצצים כשמזיעים…

    אז בעברית אומרים לרזות ולא להרזות שזה לגרום למישהו אחר להיות רזה. בנין פעיל ולא סביל.
    לפני שמתיימרים לכתוב טקסט בשפה כלשהי כדאי קודם להכיר אותה קצת.
    ואל תגידו לי סלנג. שגיאות שאין מודעים להן אינן סלנג. חוץ מזה מרוב סלנג נגמרת לנו השפה.
    אשר לטקסט – לא כל כך אמיץ, לא מקורי בשום ביטוי. איך אמרו לי פעם? כדאי לך ללכת ללמוד…

  8. לחיה: אמנם אין כאן עניין של סלנג, אבל צריך בהחלט לחשוב על המשלב. עברית ‘נכונה’ במקומה מונחת, אבל במקרים רבים לתקן אליה זו כפייה שלשון הדיבור (ותיעודה) אינם יכולים לעמוד בה. דמות שגדלה בשכונה עוני לא תגיד בשום אופן ‘אני אהיה’ אלא ‘אני יהיה’, גם אם זה לא נכון בעברית. דוגמה מרתקת (גם אם לא קלה לקריאה) לכך מספק הרומן ‘שום גמדים לא יבואו’ של שרה שילה (שכבר הוזכר כאן בתגובות) – הוא כתוב כולו בעברית ‘לא נכונה’ – כי כך מדברות וחושבות הדמויות. מכאן שלא כל שגיאה בעברית בטקסט היא בהכרח שגיאה של הכותב.
    לגבי השיר הספציפי הזה, קשה לדעת אם השגיאה הזו (ועוד אחת – ‘תיראי’ במקום ‘ראי’) היא מכוונת ונועדה לשוות אמינות לדמות הדוברת, שהמשלב בפיה אינו גבוה במיוחד, או שמא זו טעות של הכותבת.

  9. המון כנות ואומץ יש כאן. אהבתי את המצב הנפשי בבסיס של השיר, ומאוד אהבתי את השורות:
    המיתון טוב לי
    ליד עשירים קשה לי

    לא מכירה שום דבר שלך. איפה יש עוד?

  10. בעניין שום גמדים לא יבואו: אם הקורא נתן את דעתו – אחד מקסמי הספר הוא ששפת הדוברת הולכת ומתקדמת בסיפור יחד עם ההתרחבות בהשכלתה. רוצה לומר – השפה העילגת בה משתמשת הסופרת בתחילת סיפורה היא כלי בידיה. בסופו של חשבון ברור שהיא חסרון גם בעיני הדמות וגם בעיני הסופרת.
    היא לא הופכת דיבור עילג לאידיאולוגיה, להיפך.
    אפשר לכתוב בשפה “נמוכה” רוצה לאמר שגויה, דלה, חדורה בשימוש ללא הבנה של אימרות ופתגמי לשון. אולם אי אפשר להתיימר להיות סופר או משורר או אפילו עיתונאי המתפרנס מן המילה – מבלי להכיר את הכלי עצמו.
    ברור לי שזה לא המקרה כאן.  

  11. למיטב זכרוני (את ‘שום גמדים לא יבואו’ קראתי לפני יותר משנתיים) דווקא אין בספר התפתחות ממשית של השפה, או מהלך של צבירת השכלה (וממילא כל מהלך כזה היה מתאפס כשהקול הדובר ניתן לדמויות אחרות בספר (הרי כל חלק נכתב מנקודת מבטה של דמות אחרת, ןאף אחת מהן לא מדברת עברית תקינה ממש). אני גם לא בטוח כלל שמהספר עולה שהשפה העילגת היא ‘חסרון גם בעיני הדמות וגם בעיני הסופרת’. עם זאת, נדמה לי שאנו מסכימים ששימוש בשפה דלה ועילגת אינו יכול להיות אידיאולוגיה אלא רק כלי (לאפיון דמויות וכד’).

    לגבי השיר שלפנינו, קטונתי מלקרוא את מחשבותייה של המחברת, אבל אני דווקא רואה עדות מסוימת לכך שהשגיאות נובעות ממחשבה תחילה. שהרי שתי השגיאות בעברית מופיעות בחלקו הראשון, הכתוב בגוף שני, ומורכב בעצם מסדרה של ציטוטי דברים הנאמרים בסביבתה של הדוברת. ואם הסביבה הנ”ל מדברת עברית עילגת, הרי שיהיה זה משגה ‘לתקן את השגיאות’ במעבר לשיר.

  12. זאת, אגב, מבלי להתייחס לטקסט עצמו, שגם בעיני אינו אמיץ או בוטה במיוחד.

  13. חיה הביקורת שלך פשוט לא עניינית – לא בגלל תוכנה אלא בגלל ריח הביאושים שעולה ממנה

    ריח של חוסר ביטחון והתנשאות מקלדת המוכרת במחוזותינו (השלימי את החסר בתכונות החסרות לך)

    מעניין… אם היית נוהגת בגסות כזו בילדך או במישהו שליבך חפץ ביקרו
    אני מנחש שלא זו לא הדרך לחנך נקודה.

    חכם סיני(אני) אמר פעם : אם ברצונך לראות את ה-”ריק” הפגש את החכם הגדול בעולם עם הטיפש הגדול בעולם.

    היה שבת שלום לך.

  14. אנחנו מבקשים להנמיך את הלהבות ולהתייחס בכבוד למגיבים אחרים. אנו שמחים על כל דעה בנוגע לטקסטים, גם אם היא שלילית, אבל אין כאן מקום להתקפות אישיות, לא על הכותבים ולא על המגיבים.

    בתודה,
    המערכת

  15. קראתי בעיניין רב את התגובות. מעניין לגלות (שוב) שתגובה מבטלת או מתקיפה, חזקה לי תמיד יותר מתגובה מחמיאה. והרי גם השיר מציג את עובדת החיים העצובה הזו – לפחות עבורי – מה שיש לי כמעט ואינו ניספר, הביקורת היא הקשה.

    לגבי העיברית – אכן אימי מעולם לא אמרה לי “ראי ביתי, עלייך לרזות”
    ניראה לי שהאמינות היתה חולפת לו היה נכתב כך
    שוב את מתלוננת

    יש לך בית

    בעל, ילדים.‏

    ראי את הירכיים האלה

    איך אפשר ככה ללבוש ‏

    מכנסיים קצרים?‏

    את צריכה לרזות

    יש אבק בפינות.‏

    מה שכן – קיבלתי הצעה חשובה – שדווקא לא הופיעה בפורום כאן, לגבי הורדת שורה אחת, הורדה שתחזק את השיר.
    ראו אפשרות זו:
    שוב את מתלוננת

    יש לך בית

    בעל, ילדים.‏

    תיראי את הירכיים האלה

    איך אפשר ככה ללבוש ‏

    מכנסיים קצרים?‏

    את צריכה להרזות

    יש אבק בפינות.‏

    שישי בערב,‏

    אמא מגישה עוגות ‏

    אני שולחת יד

    היא זורקת מבטים.‏

    כשלא רואים אני זוללת מצופים.‏

    לידי יושבת אחותי היפה‏

    אחותי הרזה.‏

    אסור לקנא בבן משפחה.‏

    המיתון טוב לי

    ליד עשירים קשה לי ‏

    לא מעזה להסתכל על עצמי במראה.‏

    בכל מקרה תודה על התגובות.

  16. כמה מבטים בשיר אחד! לחיה וכוגן- מה שבעיניכם נראה נדוש עשוי להיות חדש לחלוטין לכותב ולפיכך גם כואב לחשיפה כלפי עצמו וכלפי העולם. הנה הוספתם עוד מבט של ביקורת על הדמות- פרט לאמה, לאחותה ולשאר בני המשפחה המוצאים בה נחיתות גופנית ואישיותית, מבטיכם הנוקדניים חושפים גם את נחיתותה התרבותית. פלא שהיא זוללת מצופים?
    ובאשר לאומץ- המשפט החותם את השיר-כל כולו אומץ ופחדנות מעורבים זה בזה: “לא מעזה להסתכל על עצמי במראה.” בשל העובדה שהשיר הוא המראה- מה אמיץ יותר מההכרה בכשלון, בפגמים ובחוסר היכולת להתגבר עליהם? מאידך, מה פחדני יותר מההסתמכות על מבטיהם של אחרים כתחליף לשיפוט עצמאי ואובייקטיבי של המציאות?
    שיר עצוב.

  17. ותוספת קטנה- כמה מעציבה אהבתה העקומה והמעקרת של האם לבתה: היא מבטלת את סבלה של הבת בתחילת השיר, אחר כך מציינת בפניה את כשלונה כעקרת בית ( שהוא הייעוד היחידי שבאמת נחשב בעיני האם), ולבסוף מכשילה אותה בהגשת העוגות. כמה ארס ושנאת נשים. שיר עצוב, כבר אמרתי?

  18. להבנתי זה שיר פרידה
    פרידה מנוכחות מבקרת של אמא
    בדרך להיות חופשיה להיות מה שהיא באמת
    זה שיר פרידה מכל האמונות המקבעות
    שהכותבת קיבלה “בירושה” מאימא.
    אף כי השיר משקף עבר והווה לא קלים,
    בעיני זה שיר חרות,
    שיר של וידוי אמיץ, ומרדני.
    דורית – תמשיכי לכתוב כך בדרך לחופש שלך
    בדרך לקבל ולאהוב את עצמך כפי שאת
    גדגד

  19. אני רוצה לספר לכם משהו – לגבי שיר עצוב או לא.
    אנחנו גודלים בתוך מערכות יחסים שנראות לנו מובנות מאליהן. הכל באמת נראה לנו די בסדר. אנחנו מסתגלים להרבה דברים. ואז בתהליך ארוך של התעוררות והכרה עצמית אנחנו שמים לב, שכמה דברים שניראו לנו בסדר, הם מיותרים לנו, שההערות האלו, כבר לא נועדו לנו. השיר עבורי אינו עצוב, הוא סוג של עובדת חיים – על המסרים שקיבלתי בעבר, והשיר נכתב מכיוון שאני מניחה שאיני לבד, השיר נכתב כדי להתריס. אני הרי מסתכלת במראה, אני כבר אוהבת את גופי, כי עברתי את הדרך שלי, ולכן אני יכולה לכתוב את השיר הזה. גם אוהבת את אימי למרות צד ביקורתי באישיותה.
    השיר מבקש מהאישה מול המראה, כל אישה – להאמין לעצמה, ולהקשיב לעצמה – אם לא טוב לה – להאמין שלא טוב לה, ולא להקשיב למה שאומרים אחרים על איך שהיא מרגישה, שהקריטריונים יהיו שלה ולא של שום דמות אחרת.
    בהרבה אהבה לכל האנשים שמסתכלים במראה.

  20. לדורית
    חייבת לך התנצלות – כאשר קראתי את הטקסט שלך לראשונה – חשבתי שהביקורת היא עצמית. שהוא מונולוג ולא דיאלוג.
    הטקסט הוא כמובן מונולוג בסופו של דבר, אולם לא בכל תבניתו. כמובן שכציטוט – ניסוח המשפט של האם בצורתו השגויה הוא בעל משמעות והוא הגיוני לסיפור. לכן אין מקום לטענות על השפה. היא אמנם פשוטה מאד – אך זו אינה בעייה.
    עם זאת – חסר בטקסט כל מה שהכותבת הרגישה לנכון לפרש. כל זה היה צריך לצוץ מעצמו.

  21. זו אני הציפור שכואבת לקרוא מלים כואבות
    שאוהבת לצפות בצמיחה
    בהתפתחות האמיצה של אותה נערה אשה
    שכך שמעה וכמעט התכופפה
    עכשיו, אכן
    לקחה לעצמה את החופש לבחור

    ולהקשיב לקול ליבה
    להיות היא עצמה…. לעצמה…

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.