לחם שחור / רוני גלבפיש  

שלושה ימים רצופים שלחתי את הילדים לבית הספר עם כסף במקום כריכים. ידעתי שאם בעלי יגלה, יהיה לו מה להגיד בעניין הזה. אז ביקשתי מהם, נבוכה ומושפלת, שלא יגלו.

נשמה הלכה לבית הספר בחצאית מקומטת, אלישע בציצית מלוכלכת, הלל בנעלי השבת. נעלי הספורט שלו נעלמו ולא מצאתי אותן. בקושי רב הצלחתי להלביש היטב את אליה, ידעתי שהגננת שלה לא תקבל ברוח טובה ילדה לא מאורגנת.

אחרי חמש עשרה שנה אפשר היה לצפות שאזכור לקנות לחם שחור טרי ודחוס, זול אבל בריא, אבל אני שוכחת. מזה זמן מה נפשי פזורה, הבית אינו מסודר כשהיה, והילדים נדמים לי כזרים, מוזנחים ומנוכרים. אני זוכרת ימים בהם הבטתי בילדים כמו אלה שלי בעין ביקורתית, ועם האמהות האחרות באולפנה ובבית הספר הלכתי באמותיהן רכיל, למרות האיסור הגמור על לשון הרע.

תמיד סובבנו את דברינו בכחש, בערפול מכוון. דיברנו בצער על הילדים המסכנים, בעת שכולנו ידענו שאנחנו מדברות באמהות המזניחות. זו מסורה מדי לעבודתה, ההיא מבלה בבתי קפה, ואחת סתם כך עצלנית, רואים שאפילו היא מוזנחת כמו ילדיה, שלושה ימים רצופים מגיעה לאסוף אותם באותה חולצה מקומטת, צווארונה סתור באותו אופן בדיוק.

והנה אני כמותן, אֵם מזניחה. לעבודתי איני מקדישה יותר מהרגיל, וגם חברותיי מימי הסמינר עודן מתלוננות על שאי אפשר לפגוש אותי לעולם, כך שנדמה לי שהייתי לעצלנית ואני מתביישת כל כך.

ובכל זאת זכרתי בשבוע שעבר לקחת את הילדים אל רופא השיניים לבדיקה החצי שנתית. הוא שיבח אותי על הטיפול הדקדקני בשיני הקטנים וצקצק שוב לנוכח שני חורים חדשים בשיניה של נשמה, הילדה אוכלת כל כך הרבה ממתקים שאין זה פלא. אחר כך הביט בי ושאל מה שלומי. אמרתי שברוך השם, טוב מאוד, רק קצת פזורת נפש. אולי זו העונה.

הוא התנצל וביקש לגעת רגע בצווארי. אחר כך אמר שהבלוטות שלי נפוחות מאוד, שאלך להבדק במהרה. הבטחתי לו שאעשה כן ושכחתי מיד.

אבל שלשום התקשרה אליי מזכירתו ואמרה שאלך, ומתוך תחושת אי נעימות גדולה הלכתי לעשות את הבדיקות בקופת החולים. נשמה הלבישה את הקטנים והגישה להם ארוחת בוקר, ראיתי שהיא אכלה תוך כדי כך חצי חבילת שוקולד מריר שהועדתי לעוגת השבת אבל לא כיהיתי בה. ועל אף שליד קופת החולים מצויה המכולת, שכחתי לקנות לחם שחור.

וכך גם אתמול. שכחתי. אולי מפני שהטלפון צלצל בשבע בבוקר ואשה זרה זימנה אותי להגיע מיד לקופת החולים לדוקטור ניסנוב, שיש לו מה לאמר לי.

ישבתי לפני דלתו זמן ארוך, שכן לא הייתי בין הרשומים לתור, וכשקיבל אותי סוף סוף כבר עמדתי ללכת ודי. בעוד מחצית השעה היה עליי לאסוף את הילדים מהגן ומבתי הספר, רק נשמה תחזור לבד בהסעה מאוחר יותר.

אמרתי לו שזמני דחוק והוא לבש ארשת פנים חמורה ואמר לי, “בקשי מבעלך לאסוף את הילדים, גברת, אנחנו נזדקק לך עוד זמן מה.” ניסיתי להתווכח מעט ודוקטור ניסנוב הנמוך נרגז יותר ויותר וטלטל את פימותיו המרובות הנה ושמה וכיווץ את גביניו העבותים בתסכול. זו היתה אשמתי שבסופו של עניין הטיח בי בלי כחל ושרק, “גברתי, יש לך סרטן. אולי עכשיו נראה לך חשוב מספיק להודיע על העניין לבעלך?”

ובכל זאת לא רציתי להטרידו מעבודתו והתקשרתי לאולפנה וביקשתי שישלחו את נשמה לאסוף את הילדים בשל מקרה חרום משפחתי.

אחר כך לא היה לד”ר ניסנוב עוד פנאי לחמלה שכן אחרים המתינו להכנס אליו, והוא סיכם את מצבי בקצרה. עליי ללכת לבית החולים לסדרת בדיקות וככל הנראה יאשפזוני מיד. מי יודע היכן נמצא הסרטן הזה ולאן כבר נתפשט, אולם סימניו בדמי כבר ברורים לגמרי, אמר הדוקטור ניסנוב.

קמתי הבוקר והתלבשתי היטב וכיסיתי את ראשי במטפחת ובאתי לכאן. ובמסדרון בית החולים חולפים הכל מהרה על פניי ונדמים עסוקים מאוד, וכבר חלפו שלוש שעות ועדיין לא זימנו אותי להכנס למכון הרנטגן ושכני לספסל רוטן מתשישות ואשה קשישה בשמלה פרחונית נאנחת כל הזמן מכאב, ורק אני שמחה ככלה בחופתה, שכן הבוקר זכרתי סוף סוף לקנות לחם שחור.

,

,

מעבר לפינה: שוקולד לבן / איל

תגיות: ,

15 תגובות »

  1. אוי אוי איזה טקסט חזק. עם איכות של סיוט, וגם השפה הגבוהה תורמת לאווירה הזו.
    טורד מנוחה.

  2. צמרמורת, ואני מנסה להבין למה.ואני יודעת: הדיווח היבש, המאופק, העצוב. היא כל כך לא במרכז של שום חיים, כמו כדור ב”פין בל”, והנה דבר רע דווקא הופך, תרצה או לא תרצה, למרכז.
    האשמות, נקיפות מצפון והכנות. יפה.

  3. קודם לא הבנתי למה כתבת בבלוגך לחם שחור עצוב כשלסיםור קוראים רק לחם שחור.

    עכשיו הבנתי.

    מפחיד.

  4. וכיוון שאמעולם לא הגבתי כאן וגם כי הסיפור זעזע אותי, כתבתי צמרמורת גם בטעות, במקום לכתוב טלי…

  5. כתוב מצויין (!), ויש לי שאלה:
    ככותבת, מתי תכננת שהקורא יתחיל לתהות שאולי זה סרטן?
    והאם בכלל?

  6. תודה רבה על המחמאות.
    מיכל, כתבתי את הסיפור בעיניים עצומות לרווחה – אני גיליתי את הסרטן בערך חצי שורה לפנייך, ונשמתי נעתקה.
    אין פה תכנון, הסיפור הזה יצא ממני כסופה.

  7. נוגע ללב מאד, לא רק בגלל עצם הסיפור, אלא גם בגלל הטון הענייני והיבש-לכאורה שבו הוא מסופר. והמשפט האחרון תורם את תרומתו לאותו עניין, וגם סוגר את הכל במסגרת המהודקת של הלחם הזה, שכבר נדון בהתחלה, וגם באמצע, ועכשיו גם בסיום.

  8. אנושי, עצוב ומזעזע. מרגישה את האגרוף בלב תוך כדי קריאה. אל תניחי את העט.

  9. מכירה את “שום גמדים לא יבואו” של שרה שילה?
    ספר מעולה, ומשהו באווירה אצלך בכתיבה הדהד לי אליו.
    אני חושבת שזה קשור באישה שעצמיותה כורעת תחת נטל מציאות החיים ויש לה רק את האינטואיציה העיוורת שממשיכה לגלגל אותה במורד התהום הבלתי נמנעת.

  10. יותר מהכל, זה סיפור על להיות הורה ,להיות אמא, הילדים הם מרכז וסיבת החיים, עד כדי שיכחת והזנחת עצמנו

  11. לרזי
    ממש לא נכון. זה כלל אינו סיפור על הורות.
    הסיפור הזה הוא על שגרה שוחקת ועל יציאה טראומתית ממנה. השגרה – היא שהופכת את קניית הלחם השחור למבצע. הצורך בריכוז מאמצים עבור התמודדות אחרת – גרועה אמנם אך שוברת שגרה, הוא זה שבסופו של דבר נותן לגיבורה את כוחות נפש לאסוף את עצמה, לזכור, גם את הלחם.

    אגב, לא כל איזכור של סרטן צריך להיות מלווה בשובל של זעזוע, צמרמורת. זו עוד מחלה. לא שפעת אבל גם לא שורה של מחלות שקוטלות בשחיקה ואולי גרועות יותר.

    הסיפור כתוב בעברית נקייה, אוי לנו שהגענו למצב שיש מגיבה- לי עברון ועקנין – המוצאת שזו שפה גבוהה.

  12. פעם כתבתי לך שאני לא יכולה להגיב
    כי אי אפשר לראות דמעות על המסך
    אז הנה יש לי אומץ לכתוב את זה.
    דמעות.

  13. סיפור נוגע ללב על נידחות. לא השגרה הפכה את קניית הלחם למבצע אלא המחלה המכרסמת בגוף, ושיכחת הגיבורה את גופה ואת סימניו וצרכיו. האם באמת נשברה השגרה? ממש לא. היכן בעלה של הדוברת? מדוע היא מחכה לבדה, שכוחה כזקנה (והרי בתה בגן!) שלוש שעות(!) לצילום רנטגן? מדוע אינה רואה את המציאות כפי שהנה? מדוע התגובה היחידה שלה היא שמחה על כך שהצליחה לייצר מצג שוא של נורמליות, של אימהות כהלכה, כלפי בעלה, הגננת ושאר האמהות? היא כלי בעל תודעת כלי, וככזו אינה דואגת לעצמה אלא מותירה זאת לאחרים -הזרים לה לחלוטין, במקרה זה. מזרים אלו היא שואבת את החמלה החסרה לה מצד בעלה ושאר משפחתה והנחת שבהבאת תועלת היא הרגש היחידי שאותו היא מעזה להרגיש ובו היא מוכנה להכיר.

  14. ליעל
    יפה כתבת נידחות, כלי. ואף על פיכן הפרשנות מתחמקת. שהרי כל השאלות הללו העולות אצלך מן הסיפור – זוכות בו דווקא לתשובות ברורות מאד. תשובות העולות מן המיגזר – החרדי. אורח החיים הוא זה שמכתיב עול אשר אחד בלבד מבני הזוג נושא בו, חברה סגורה החוסמת גירויים ומניחה את החלל הנוצר לרכילות. היחיד החנוק בה סובל מבדידות רבה. וכל זה ההופך לשגרתו החונקת. המחלה היא רק ביטוי חיצוני לעומס הנפשי הפנימי.
    אין כלל חמלה בסיפור, משום צד – החמלה היחידה מתעוררת אצל הקורא.

  15. מקסים.
    מבינה היטב כל מילה.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.