דיאלוגים מהוואגינה / רונית בכר שחר
ורד אמרה ‘כל אחד יכול לדחוף לך יד לתוך הוואגינה ולסובב’ וזה בכלל לא התייחס לבנים גם בכלל לא לחלקים הצנועים ההם ששייכים רק למקומות סגורים ושאף פעם לא כדאי לדבר עליהם במיוחד לא על יד אנשים וגם לא לגעת בהם אפילו לא בהסתר שמא תיתפסי על חם.
זוכרת אותם נכנסים לי עמוק פנימה לתוך החיים ומה הם החיים אם לא הנפש והנפש הרי היתה כל כך פצועה והם רק שרטו בה והבעירו את השריטות באש להבה כאילו והמשפטים שלהם מעורבים בנפט דליק סמיך בצבע חום או ירוק כהה כמו כזה שנמצא בתוך כדור הארץ.
שם מתחת לקליפה הזו נמצאים הסודות הכי שמורים של כולם, אלו שבמחשכים, כמו מה עשיתי אתמול בלילה או איך אני נראית כשאני בלי כלום.
שם גם נמצא הזהב הכי נוצץ היופי הפנימי שרק מעטים ראו כי היה קשה מאד לראותו ולא לכל אחד הרשיתי. גם לא לכולם ניתנה יכולת הגילוי.
יכולת הגילוי קיימת רק אצל מתי מעט, כאלה מין יחידי סגולה שזה מלמעלה שאלוהים יודע אם הוא קיים חנן אותם בה.
לרוב ניתנה יכולת החיפוש שהיא אחרת לגמרי מיכולת הגילוי ואני ראיתי המוני אנשים שתמיד חיפשו וחיפשו בזמן שאחרים גילו בשנייה הכל.
גם אני גיליתי.
הכל אני גיליתי.
את העיתונים הפורנוגראפיים שאבא הסתיר מתחת למיטה דהויים כאלה צהבהבים מעט שלאחד מהם קראו ‘בול’ ומתחתיו היה אחד נוסף שקראו לו גמד ואני התפתיתי לחשוב שאולי אמצא בו את שלגיה ושבעת הגמדים.
היתה שם בחורה אחת שאפילו דמתה מעט לשלגייה אבל החזה שלה היה גדול ונפוח וכך גם השפתיים וגם לא היתה לה שמלה יפה כמו לשלגייה ההיא כי השמלה שלה היתה חתוכה בכל מיני מקומות כאילו שמישהו פרם לה את כל החוטים ולמרות זאת היא נראתה לי די שמחה בגלל החיוך הענק שלה והרקע האדום של הדף.
אני דווקא הייתי די עצובה מגילויים של כל מיני דברים.
ובאמת לא חיפשתי כלום למרות שאמא תמיד שאלה ‘למה את מחטטת ?’
היא ממש שנאה כשחיטטתי לה בארון תיעבה כשחיטטתי לה בארנק וגם לא ממש אהבה כשחיטטתי באף ואני דווקא כן. אבל מה זה באמת משנה כי הרי היא לא אהבה כלום אצלי, לא מה שלבשתי לא מה שאכלתי לא מה שאמרתי ואפילו לא מה ששתקתי. אולי ככה זה כשלא אוהבים.
ודווקא היא זו שחיטטה.
כל הזמן היתה מוצאת את כל הדברים שאבא היה מחביא במחסן מאחורי כל הברזלים החלודים שלו שגם אותם לא אהבה, כל הדברים שהיה קונה רק כי הם במבצע מיוחד לעובדים.
כל כך הרבה מבצעים היו להם אז.
לכל חג היה מבצע, נראה לי שאולי היו אז יותר חגים או שאני פשוט לא זוכרת טוב.
יכול להיות שפסלו כמה חגים מאז?
בטוח שיש כמה אנשים שכבר לא חוגגים את יום העצמאות יותר אף פעם, אחרי מה שהמדינה עשתה להם.
בפסח היו למשל הסירים.
לא סתם סירים, אלא סירים מנירוסטה ורק כאלה עמידים מאד (אני חושבת שאבא קרא להם נירוסטה 100). אם היית מעיף אותם מקצה לקצה בחדר ומישהו היה עובר במקרה היית מפרק לו את הצורה בשנייה, אבל הסיר לא היה נשבר וזה גם היה עושה המון המון רעש כשהיה נופל.
לא כמוני.
עוד לפני שהחביא אותם במחסן, שאמא לא תראה ששוב בזבז ‘על שטויות’, היה יושב בגינה וחורט עליהם בכלים המיוחדים שלו את אותיות שמו ח.ב. כדי שאם במקרה אמא תיתן אותם לאחת השכנות עם איזה צלי נהדר שבישלה או תפוחי אדמה ברוטב, הוא יוכל מייד לגלות אותם אם לא יוחזרו.
גם על הסכו”ם הוא חרט ועל כוסות הקידוש והמחבתות וכל היתר, לפעמים הרגשתי שאם יכול היה, היה חורט גם בי את האותיות ח.ב. ככה יכל להוכיח לאמא היכן כל הדברים ששייכים לו.
אבל גם אז לא קרא לה: ‘לא אחראית’.
ולי כן.
בגלל זה אולי הם היו צריכים לבדוק תמיד לאן אני הולכת, עם מי אני מדברת, מה יש לי במגירות בחדר, מה אכלתי לפני שנייה, על מי הסתכלתי ולמה, מה אמרתי לשכן ממול, האם כיבסתי את התחתונים שלי, באיזה סבון, כמה פעמים אני מחליפה פדים בימים החודשיים הקבועים, מי החברות שלי, וגם לקרוא את כל מה שכתבתי, לעמוד מחוץ לחדר ולהאזין מבעד לדלת, לבדוק אם התקלחתי כבר ואם כן אז למה בבוקר, לעמוד מחוץ למקלחת ולומר לי אחרי שתי דקות לסיים כי חבל על המים, לחפש לי בזבל כי אולי זרקתי לשם בטעות כפית מסומנת אחת של אבא, להוציא אותה משם ואז לומר לי שוב:
‘את לא אחראית’.
מאז כל האנשים כולם הרשו לעצמם להכניס לי את היד עמוק לתוך הוואגינה ולסובב.
ככה ורד אמרה.
,
וואו
כמה עוצמתי המסע-משא הזה! מצאתי בו גם את עצמי, תודה.
כואב ומהמם הכאוס לנפש הזו הרכה. אהבתי את ההבחנה בין המגלים למחפשים ובכלל מתאים מאוד לנושא הגילון . אכן וואו:)
בוקר טוב ממיאמי תודה על הפרסום ותודה על התגובות.
רונית
קראתי , ואמרתי לעצמי, הי, הכל עובר ויוצא משם, כל גווני הרגשות הקשים מנשוא והמופלאים שבינהם. תודה לך על היכולת המופלאה להביא את הקשה והמרומם במזיגה אחת, שנבלעת בהנאה מרובה. יישר כח!!! כל הכבוד!!!!!!
כתוב מתוך-תוככי הנפש, קולח בפשטות אותנטית שאין כמותה!
כל מי ש”ישבו לו/ה על הוריד”, במידה זו או אחרת, יכולים להזדהות עם הכתוב ומי לא טעם את טעם הנבירה בקודשי הקודשים שלו…?
קראתי בנשימה אחת. במקומות מסוימים חשתי את הולם ליבי מואץ בהתקוממות רותחת.
יוצא מן הכלל!!
תודה.
כל אחת יכולה למצוא משהו מעצמה פה. זה חזק!
רונית, כשדוחפים את היד זה כואב, הוצאת את עוצמת הכאב
מאוד יפה . הזדהתי .
גם המגלים מחפשים, אבל החיפוש שלהם יעיל ומהיר ומתנהל ברקע. המחפשים שונאים את המגלים, אבל משתמשים בהם חפשי לגמרי. כדי שהעסק יעבוד יותר טוב, צריך לעשות “היפוך” לסידור הזה. קפקא קרא לזה מטמורפוזה, אבל בבפראג היה גם “הגולם”.
נהדרת ורד. חזקה מהאמת. ישירה, רוצה אהבה, מעיזה, בוחרת להשמע.
הכתיבה שלך – כולה – סיפורת ושירה פשוט נכנסת ללב. מניעה, נוגעת. עוד לא מצאתי טקסט שלך שהשאיר אותי אדישה!!
תודה על כל תגובה ותגובה פה. שימחתם אותי מאד.
רונית
“משא ללא שם”
חזק, טעון – דוקר בבטן הרכה ♠
תודה למי שאת, רוניתי יקרה ♥♥
אכן יפה מאוד. איזה אומץ להיחשף ולחשוף אחרים, גם אם יש פה פנטזיה… רבים מאתנו קוראים וחושבים אוטוביוגרפיה… אלה ה-חומרים ליצירה, ככל הנראה.
יפה, מכאיב, מרגש, אמיץ, היתה לי הזכות לגלות את זהב הנוצץ הזה…בלי הצורך לחפש. המון שנים חלפו מאז…והזהב הזה רק משתבח !!! תודה רונית יקרה.
דניאלה יקירתי אכן היה לך הכבוד, אפילו היית שותפה לתהליך. (:
אוהבת אותך ותודה שבאת.
לכל היתר אגיב אחר כך אחד אחד.
תודה גדולה , רונית
תודה רות, מצטערת וגם שמחה בו זמנית שמצאת את עצמך כאן.
גילוי עריות
אני לא יודעת מה לומר על טקסט כזה, שאיך שהוא קצר הוא גם הכי ארוך שקראתי אי פעם. כי הוא מלביש עלי פילוסופיה שלמה של מהות המושגים “חיפוש/גילוי” וההקשר הפנימי אל מול החיצוני שלנו כל שכן כשמדובר בהיתקלות מול אמא או כל אדם אחר שאצלו המושגים הללו הינם מבוססים על חוסר בטחון תהומי ומכאן גם האנטגוניזם. את רונית, מביאה מימד פרוזאי כואב ודוקר אל מרחב הכתיבה האינטרנטית, כפי שלא קראתי מעולם אצל אף אחד. הקצר הזה הוא דוגמא טובה במיוחד. תביאי עוד!
תודה . אוהבת אותך. (: איזה תגובה נפלאה הקצר שהוא ארוך. כי עשית לי חשק להרחיב ולהרחיב את הסיפור. כבר קצת שכחתי מפרוזה בזמן האחרון. צריכה לשוב אליה.
כתיבה מעניינת,שוטפת וקולחת שמעבירה מחשבות ורגשות במיקצב המרתק את הקורא
מתחילתו ועד סופו…
מותק את, את הכל את מוצאת, ואני שמחה שאת גם מחלקת, ולא עושה מחסן בפה.
רונית, בהתחלה נרתעתי מהכותרת, אבל כשהתחלתי לקרוא לא יכולתי להפסיק. חזק, יפה ואמיתי.
תודה סיוון, שמחה על התגובה.
סיפור נוגע ללב.
אמנם המספרת עומדת במרכז, אך גם דמות האב נוגעת ללב ומעוררת צער. הוא חולק את הקורבנות עם הבת, הגם שלכאורה באופן שונה מבתו, ולכאורה כבוגר הוא אמור להיות פחות פגיע. אלא שנרמזת חולשתו חוסר האונים שלו (ועדינותו) אולי כזכר להיותו קורבן תוצר השואה. וככזה הוא נוקט באותה דרך התנגדות, “מחזיר מלחמה שערה” באמצעים פסיביים, קיומיים, כמבקש להטביע חותם וזכר לעצמאות רוחו, באמצעות רכישת הסירים וחריתת שמו עליהם, כך יוכל לשוב ולדרוש את רכושו מידי ה”צורר”. אולי הוא הטרגי והבלתי ניתן לשיקום. ויש באישיותו תכונות פולניות למהדרין, שהוא בכלל “לא ידע שהוא כזה” ועם תכונות אלה כמובן קל לי להתחבר…
מ ע ו ל ה !
כל מה שכולם כתבו …
לא יכולה עמוק מזה …
תודה לכולכם.
שמעון רוזנברג הגיב כאן משום מה תגובתו לא עלתה לאוויר, הרי תגובתו…
בזוטא כתבתי כך:
סיפור נוגע ללב.
אמנם המספרת עומדת במרכז, אך גם דמות האב נוגעת ללב ומעוררת צער. הוא חולק את הקורבנות עם הבת, הגם שלכאורה באופן שונה מבתו, ולכאורה כבוגר הוא אמור להיות פחות פגיע. אלא שנרמזת חולשתו חוסר האונים שלו (ועדינותו) אולי כזכר להיותו קורבן תוצר השואה. וככזה הוא נוקט באותה דרך התנגדות, “מחזיר מלחמה שערה” באמצעים פסיביים, קיומיים, כמבקש להטביע חותם וזכר לעצמאות רוחו, באמצעות רכישת הסירים וחריתת שמו עליהם, כך יוכל לשוב ולדרוש את רכושו מידי ה”צורר”. אולי הוא הטרגי והבלתי ניתן לשיקום. ויש באישיותו תכונות פולניות למהדרין, שהוא בכלל “לא ידע שהוא כזה” ועם תכונות אלה כמובן קל לי להתחבר…
תודה שמעון כרגיל אתה קורא נפלא כשם שאתה כותב נהדר בעיני.
תודה לכולכם כאן. בינתיים לא מסוגלת לענות לכולם אבל קוראת הכל.
תודה שרה שמחה שבאת.
תודה גדולה אסתר. שבת שלום .
לנוני. מקווה שמצאת טוב (:.
תודה.
לדבורה, אני ידועה במקצועיות דחיפת הידיים שלי לעצמי בלבד. לפעמים כשאני עושה את זה לעצמי משהו קורה גם לאחרים והם נפתחים. אולי זה דומה בכתיבה.
תודה.
קל להבין מדוע הפוסט הזה חשוב בעינייך,
הוא חודר לוואגינה ונכנס לקרביים של כולנו.
אני מקנאה ביכולת ההבעה המופלאה שלך.
ועל זה נאמר קנאת סופרים תרבה חכמה.