חילוף תפקידים / חנה קב-רוט  

“מי בא לבקר אותנו?” שאלה המטפלת את אמי מבלי לצפות לתשובה, כרגיל.
“חנהל’ה באה” השיבה אימי בקול צלול ובפנים מאירות.
בשבועות האחרונים גזרה אמי על עצמה שתיקה והייתה עונה רק על שאלות ענייניות כגון “את רעבה?” או “את צריכה פיפי?” אבל ממבט עיניה היה לי רושם שהיא עדיין מבינה הרבה יותר משהיא מגלה לנו, ושהשתיקה היא חלק מתהליך בו היא נפרדת מהעולם. כבר התחלנו לדון בינינו מה יהיה אם תסרב גם לאכול וכיצד נגיב על כך, אבל תשובתה הבהירה והבוטחת באותו בוקר שטפה אותי בגל שמחה מטורף, ובתקווה שכל השנים האחרונות היו חלום רע שאני מקיצה ממנו סוף סוף.
המטפלת, ששאבה עידוד מתשובתה של אימי, שבה והקשתה “ומי זאת חנהל’ה בשבילך?”
“מי זאת חנהל’ה בשבילי?” חזרה אמי בקול רם, כמי שנשאל על דבר מובן מאליו. “חנהל’ה זאת אימא שלי!”

,

מעבר לפינה: חוקי הים הפנימי / אורי הלוי

תגיות: , ,

20 תגובות »

  1. האם הופכת לבת, הבת הופכת לאם. סיפור נוגע וכואב על זקנה, על מי שאהבנו, ועודנו אוהבים, ועדים לקמילה האיומה, לפרידה האיטית והכואבת.

  2. זו האמת העצובה על החיים והיפוכם.

  3. אמת כואבת כתובה היטב

  4. הטקסט כתוב בישירות ובפשטות, ללא קישוטים וזה סוד עוצמתו!
    אהבתי!

  5. כמה כואב כשמתהפכים התפקידים… התיאור הישיר, במלים פשוטות, מבליט עוד יותר את הכאב.

  6. נוגע ללב וישיר.

  7. מצב אופייני של דימנציה או אלצהיימר שכל מי שחווה
    את השלבים המכאיבים עם אחד מהוריו יכול להזדהות.

    האם הקמלה שהמטפלת מדברת אליה כמו אל ילדה בגן
    והתשובה של האם המפתיעה לרגע עד הפואנטה
    המחזירה לנסיגה- להיפוך התפקידים המופיעה כבר בכותרת
    ובמשפט הפותח: בעולמה של האם הנסוג מן המציאות
    היא אכן בגן הילדים ושמחה בבואה של אימה.

    ובעיקר, הפואנטה מחזירה את המספרת אל מול המציאות שניסתה
    לברוח ממנה ולהכחישה ולו רק לרגע. אל מול המציאות של אובדן
    האם.

    חד ועצוב.

  8. הומור סרקאסטי מצליף, כואב וחודרני. אבל קשה לשרוד בלעדיו.

  9. יש כל כך הרבה אמת מוכרת בטקסט הקצר הזה – גם בכל הנוגע להיפוך התפקידים (והמטפלת כגננת), גם בעניין ההכנות לפרידה, וגם בהערה הקצרה על התעלומה של מבט העיניים ומה שאולי מסתתר מאחוריו.

  10. חנה
    ברוח של הומור שחור העלית כאב גדול.
    אני מניחה שאת חשה אובדן למרות שאימך
    חיה עדיין – אני משתתפת איתך בצער הקשה הזה.

    נורית.ש.

  11. חנה’לה יקירתי!
    זהו, זאת האמת לאמיתה בתמצית. לקחת פיסת חיים, בודדת אותה, ובכך הפכת אותה לתמצית שמחייבת התבוננות. הזולת לעולם הוא תעלומה, והזולת האמהי שלכאורה אנחנו עצם מעצמו, כמה הוא יכול להפתיע אותנו בסבך הרגשות שהוא מעטיר עלינו. ( הכוונה לאמא אמא כמובן, הרי זה הנושא). שוב, אני מיצרה על קוצר היריעה של הקטע. אולי כבר תצאי מן המסגרת הצרה הכפויה הזאת?
    עידית

  12. פרוזה שירית צלולה, סוחפת ונוגעת ללב

  13. סיפור נקי, ישיר, כואב אבל לא דביק, על אכזריותם של החיים. ניפוץ אשליות, עמידה מול האמת האיומה, בלי קישוטים ובלי צבעי מאכל.

  14. תאור נקי ואמיתי לכאב גדול.
    אוה

  15. חנה….
    כל כך עצוב!
    קוראת את זה עם דמעות בעיניים,
    מעריצה אותך על יכולת ההכלה שלך ועל הטיפול המסור.
    כמה כואב כשהתפקידים מתהפכים, ואנו הופכים להיות ההורים של הורינו.
    מצד שני, לפחות זכית לכך. אני עם אבי גם לזאת לא זכיתי כי הוא נפטר
    בגיל צעיר.
    אז…לא שזה מנחם, אבל זה מכניס לפרופורציות.
    חיבוק
    דפנה

  16. נוגע ללב אהבתי.
    כך גם האמא שלי עצוב שיש אמא חיה שכבר לא יכולה לזכור מי עומד
    מולה , הפנים מוכרות אך לא השייכות.
    הסיפור שלך מוכר ונוגע לרבים מאיתנו החיים בתקוה שאולי זה ישתנה והכול יחזור לקדמותו.

  17. זה תיאור ממוקד של כאב ויאוש שקט שקורה לנו כאשר ההורה האהוב שהיה מקור הכוח הופך להיות זר שחי בעולם אחר. אמנם ההורה שלנו אבל גם לא.

  18. מעט המחזיק את המרובה והפואנטה-אגרוף בבטן

  19. לכל המגיבים : המשוב שנתתם לי חשוב לי ומעודד אותי, תודה!
    חנה

  20. חנה,
    אני כל-כך מבינה אותך,כי חוויתי זאת בעצמי. אני יודעת שעברת תהליך לא פשוט עד שהגעת למצב שבו העלית דברים על הכתב.
    עשית זאת,כדרכך, ביכולת ביטוי בלתי רגילה.הפשטות והבהירות מרגשות. בת שבע

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.