אני מחפש / גד קינר
אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ
הָאֲבָנִים אֵינָן מִתְבַּיְּשׁוֹת לִבְכּוֹת.
אֲנִי רוֹצֶה לִלְמֹד אֶת הַשָּׂפָה הַמְּחַבֶּקֶת
בְּלָשׁוֹן כְּרוּתָה וּבְלִי
זְרוֹעוֹת וּבְלִי וּבְלִי
מִלִּים
אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶת מַעֲבַר הַחֲצִיָּה שֶׁאֶפְשָׁר
לִפְרֹט בְּרַכּוּת עַל קְלִידָיו
הַלְּבָנִים לְגַפֵּף אֶת הָאַסְפַלְט הַלּוֹהֵב
הַמֻּשְׁפָּל עַד עָפָר תַּחְתָּיו
לִרְקֹד עֵירֹם אֶת הַכְּבִישׁ לִצְפִירוֹת הַנֶּהָגִים
לִבְעֹל אֶת הַשָּׁמַיִם בְּצַמֶּרֶת הַדֶּקֶל
דֶּרֶךְ עֲנָנִים שֶׁהָיוּ פַּעַם אֲבָנִים
שֶׁלֹּא
הִתְבַּיְּשׁוּ לִבְכּוֹת
,
שפע של מטאפורות מקוריות ומעניינות. נדמה אפילו ששפע ששמור גם לרעה. הקורא מתעכב על המקוריות והסוגסטיביות של כל מטאפורה כשלעצמה ומאבד את הקו הכללי, את האמירה, אם ישנה, אבל אולי הבעיה היא בקוצר הבנתי ולא בשיר גופו. בין כך ובין כך הקריאה בשיר מאתגרת ומענגת.
מי שהבכי, היכולת לבכות נכרתה ממנו.
לי אישית המילה: “מתביישות” אולי אינה מספיק מחודדת כאן.
אולי ניתן להמירה במילה אחרת.
אני בהחלט מכירה את מעבר החציה הזה.
ואת האבנים האלה שהפכו עננים. כתוב נהדר.
תודה, זיוה.