זיכרון / רונית בכר שחר  

כְּתָבַי נָפְלוּ בֵּין הַכִּסְּאוֹת
זֶה הָיָה בְּשִׁלְהֵי תַּמּוּז אֲנִי חוֹשֶׁבֶת
רָאִיתִי אָז שִׁיר אֶחָד שֶׁלִּי
מְשַׂחֵק בְּתוֹפֶסֶת עִם הַזִּכָּרוֹן הַחֲמַקְמַק שֶׁל אִמָּא
הִיא בִּכְלָל רָצְתָה לְהַעֲמִיד אוֹתוֹ בַּפִּנָּה
עִם הַפָּנִים לַקִּיר
כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ לִי פַּעַם בַּגַּן שֶׁל דַּלְיָה הַגַּנֶּנֶת
כְּשֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לִנְשֹׁם וּבִמְקוֹם זֶה צָעַקְתִּי
עַל כֻּלָּם

לְסַבָּא הָיָה זִכָּרוֹן בֶּן זוֹנָה
זֶה הִקְשָׁה עָלָיו מְאֹד בַּחֲלֻקַּת הַקֶּרַח
בָּרְחוֹבוֹת שֶׁל שִׁכּוּן וְתִיקִים
הוּא תָּפַס אֶת עַצְמוֹ נִזְכַּר כָּל הַזְּמַן
בַּיָּמִים שֶׁלִּפְנֵי הַמִּלְחָמָה הַהִיא
שֶׁהִקְפִּיאָה לוֹ אֶת חַדְרֵי הַלֵּב מְסֻדָּרִים
בְּקֻבִּיּוֹת קְטַנּוֹת בְּטַעַם עֶצֶב
וְעַל כָּךְ
שֶׁפַּעַם הָיָה בַּעַל מַטָּעִים נֶחְשַׁב
לִפְנֵי שֶׁמִּישֶׁהוּ הֶעֱמִיד אוֹתוֹ בְּפִנַּת הָעוֹלָם
עִם הַגַּב אֶל אֱלֹהִים
וְקָנֶה אֶל הַגַּב

,

מעבר לפינה: אני נוברת בקמטי הזיכרון / נורית פרי

תגיות: , ,

95 תגובות »

  1. חזק מאד.

  2. תודה אביטל ובוקר טוב ממיאמי.

    תודה גם למערכת ‘זוטא’ שבחרה להעלות את השיר הזה שלי.

    יום טוב ישראל,

    רונית

  3. כמה עצב. קוביות עצב מסודרות בחדרי הלב…יופי של דימוי. מזכיר את קוביות הילדים אבל בהקשר אחר לגמרי.
    שמח על הפרסום שלך בזוטא.
    BJ

  4. כמו לאחר קריאת רבים משירייך, רונית, נשמתי נעצרת וכל מה שאני מרגיש הוא: “אוף אוף אוף!”.

  5. מעולה, אחד המשובחים בשירייך. שלושתיכם עם הגב אל הפינה: כמו שלוש דורות, סבא נכדה ושיר שהוא הילד שלך (הפרי שלך). הזיכרון החמקמק כנראה עובר בירושה בין הסבא לאם. עדיין מנסה להבין את ההתחלה, מיהם הכסאות ומהו שלהי תמוז.

  6. אסביר אולי עוד מעט בינתיים דומעת ממה שכתבת לי באישי. תודה לך ולחנוך.

  7. כתיבה משובחת. דימויים חזקים. אהבתי!

  8. האם הזכרון שלנו אי פעם מדייק?
    הלא ברצוננו הוא משתפר בכל המידות…
    ברצוננו אין רע ממנו…

  9. השיר הזה בוודאי זכרון לעוד הרבה אנשים, בני הדור של הסבא .

    לטעמי
    שתי המילים על הזכרון של סבא -בן זונה – לא מוסיפות מאומה , להיפך .
    כמובן שדעתי אינה מחייבת .

  10. לכבוד הוא לי להיות בת כיתתה לשעבר של משוררת מוכשרת כמוך

  11. הרגשות שלנו נעולים בתוך הזכרון, אבל הוא מופיע ללא הזמנה ואינו מרפה. לפעמים נדמה לי שככל שאנחנו מתבגרים, הוא חזק יותר ויותר. קראתי את השיר מספר פעמים והרגשתי שהתיאורים מצטיירים אצלי בבהירות. קשה – אך מיוחד.

  12. חזק מאוד… פעם לעמוד בפינה עם הפנים לקיר היה כמו הוצאה להורג…
    הליצנים שביננו ניסו להתבדח אח”כ…
    אבל תמיד ראית שגם הם נשברו מהסיטואציה וכשהתבדחו צחוקם היה מר, מר מאוד מאוד.
    כתיבה טובה רונית.

  13. רונית, שוב תודה על האומץ והעוצמה, ועל הכישרון הגדול להגיד את מה שלא ניתן להגיד

  14. רונית יקרה , יודעת להעביר במילים רגשות קשים ומורכבים. כמו בצבעים. אהבתי מאד.

  15. השיר הזה עשה לי כזה גרוי בגב עד כי הלכתי להביא את המיגרדת-גב שירשתי מאבי ז”ל ושעה ארוכה רק גרדתי וגרדתי.הקוביות הקטנות בטעם עצב הרסו אותי סופית…

  16. תודה לכולכם. מבטיחה לענות לכל אחד באופן אישי אחר כך.

  17. שיר ראוי בהחלט.

    תודה

  18. יש כמה דימויים עם פוטנציאל, אבל לא היה לי ברור האם השיר הוא על כתבייך שנפלו או על הזיכרון של סבא. אישית, אני לא מוצאת שהשימוש בב”ז הכרחי כאן. יש להרשים בדרכים אחרות, אלא אם כן הסלנג והגסות הם ממש נושא השיר. אני מקווה שזה בסדר להגיד בתגובות בזוטא גם ביקורת. אם רצוי שלא, הריני מתנצלת. אשמח לדעתך.ולמערכת זוטא – יש להקפיד בניקוד, אשמח לעזור בכך, כי לא פעם ראשונה שיש טעויות ניקוד משמעותיות.

  19. אוהבת את כתיבתך משובח

  20. רונית, כשהשיר משחק תופסת עם הזכרון, הוא תפס את כל נקודות הכאב.

    הִיא בִּכְלָל רָצְתָה לְהַעֲמִיד אוֹתוֹ בַּפִּנָּה
    עִם הַפָּנִים לַקִּיר
    לִפְנֵי שֶׁמִּישֶׁהוּ הֶעֱמִיד אוֹתוֹ בְּפִנַּת הָעוֹלָם
    עִם הַגַּב אֵל אֱלֹהִים

    חזק

  21. זיכרונות חזקים מעמידים עם הגב לקירנ כך אפשר להמשיך.

  22. מעולה.
    התמודדויות עם זכרון בטעם.
    עם הפנים לקיר, עם הגב לאלוהים, – אין עונשים חמורים מאלה, לנושאיהם.

  23. זכרונות מרים מעמידעם אותנו עם הגב לקיר. כל נלחמים להמשיך

  24. “לֵסַּבָּא הָיָה זִכָּרוֹן בֶּן זוֹנָה
    זֶה הִקְשָׁה עָלָיו מְאֹד בַּחֲלֻקַּת הַקֶּרַח
    בָּרְחוֹבוֹת שֶׁל שִׁכּוּן וְתִיקִים
    הוּא תָּפַס אֶת עַצְמוֹ נִזְכַּר כָּל הַזְּמַן
    בְּיָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַמִּלְחָמָה הַהִיא”

    בכל פעם שאת מתארת את קורותיהם של ניצולי השואה במשפחתך,
    את מעוררת בכלנו, בני הניצולים, תחושת חיבור אל כתיבתך.
    מה דומים היו הם הניצולים אף כי שונים היו הם זה מזה.
    אפשר שהם עברו שם, במחנות, תכנית הרג גם לאלו שנותרו בחיים.

    ..

  25. צר לי על טעויות הניקוד שנפלו בשיר אצלי אמש כמדומני תיקנתי הכל. זה לא הצד החזק שלי ניקוד. למזלי זה לא מה שעושה את השיר למה שהוא.

    מקווה שהמערכת תתקן. לפחות שתיים מצאתי.

  26. להדס לאור אשור – במקרה זה השיר נשלח אלינו מנוקד, ובמקרים כאלה אנו נוהגים להסתמך על היוצר/ת ולא לנקד מחדש. עם זאת, לאור פניית היוצרת תיקנו שתי טעויות ניקוד משמעותיות, ואם יאותרו עווד נתקן גם אותן. באופן כללי, את יותר ממוזמנת להתריע על שגיאות ניקוד במייל למערכת: מכיוון שמדובר באינטרנט ולא בדפוס, כל שגיאה ניתנת לתיקון, וככל שיתוקנו מוקדם יותר כן ייטב לכולם.

  27. את מעבירה חתיכת חיים עם הסמלים הנוסטלגיים והסיטואציות המוכרות.
    יופי של שיר

  28. לא משנה היכן את כותבת:מיאמי, הונולולו,וגם ב”זוטא”
    זאתאמירה מהבטן.

  29. אז ככה:
    הצעקות הפנימיות שלך נשמעות היטב גם כשאת משתמשת בסבא-

    “שֶׁפַּעַם הָיָה בַּעַל מַטָּעִים נֶחְשַׁב
    לִפְנֵי שֶׁמִּישֶׁהוּ הֶעֱמִיד אוֹתוֹ בְּפִנַּת הָעוֹלָם
    עִם הַגַּב אֵל אֱלֹהִים
    וְקָנֶה אֵל הַגַּב” (סיום מבריק חזק)

    ——————
    השיר הזה הוא אנטיתזה לשירים מסונכרנים עם זכרונות ילדות.
    אצלך הזכרונות הם האמת עצמה. את לא מאפרת את האמירות שלך,
    לא מיישרת קו, לא מתחנפת אל הקורא, וזו נקודת האמינות בשירה שלך.
    יש משהו בישירות הזו שלך שמזכירה לי את הכתיבה של יודית שחר
    שהיא משוררת מחאה חברתית משובחת, לעומתך, משוררת שהמחאה שלה מתבטאת
    בנסיון לאכוף את המציאות העצמית שלה בדרך של הגברת ווליום תאי הזכרון
    והשלכתם על הפרצוף של הקוראים.
    *
    שאפו.
    *
    ועד שתגיעי לארץ עם הבורקס והביצים כנראה אגיע לבקר אותך הרבה לפני.

  30. שיר5 עם הרבה עוצמה.מאוד יפה

  31. עצוב מאוד, מכיר מאוד מצבים כאלה שעם שינוי התקופה משתנה ההתייחסות לדברים, מי שנחשב באגרא רמא עתה נחשב בבירא עמיקתא…

  32. השיר טוב מאוד.

  33. בררר… כל עורי חידודין, חידודין.
    כתיבה משובחת ובניגוד למגיבים האחרים, מוצאת שנכון היה להשתמש במילה ב”ז. ולו רק בגלל העוצמה שהיא מעבירה.
    חבל שאי אפשר לשמוע את ההטעמה.

  34. הזיכרון יכול להיות בן זונה ולהכניע את השכחה שדרה עמו בכפיפה.לפעמים אני עומד עם הגב אל הים והוא שם דוחף אותי אל הגלים שם הוא אומר שוכנת השכחה.לפעמים הוא לוקח אותי בספנת תענוגות ומשייט בים ללא גלים ושם אני לא רוצה אותה את הדרה בכפיפה.
    כמה טוב עושה לקרוא אותך.

  35. תודה, תודה, תודה. אני בהלם מכמות המגיבים. אם הייתי יכולה הייתי קדה לכם קידה. קחו קידה וירטואלית ממני.

    נפלאה אהבתכם לי מאהבת…

    תודה.

  36. ולנעים עריידי שבא במיוחד. תודה גדולה מכל הלב.

  37. יגודה, אתה מקסים וגם העולם הזה שהביא אותך אלי. כותב משובח איש מצחיק וחכם.

    תודה שבאת.

  38. שלי…

    אני כעת מגיבה מלמטה למעלה, אני מוצאת שהשיר הוא כמו שהוא כי אני כתבתי אותו וזה ביטוי שמתאים לי, כי אני מקללת חופשי כשבא לי (אם תקראי את מה שאסתי כתבה תביני), כי אסתי יודעת מי אני. (:

    שמחה שהרגשת גם את שזה נכון ושיילכו כולם ל…

    סתם צוחקת.

  39. ססקיה,

    תודה רבה מאד. כותבת נהדרת שאת.

  40. לבני, העולם שלנו מלא בסיטואציות כאלה ואחרות שואות איומות גם כעת בכל מיני מקומות ולכן אסור לשכוח. מה שקרה לנו יכול וקורה לעמים אחרים.

    תודה.

  41. נעים, אני מקווה שה-5 הוא לחמסה- כי אני צריכה את זה כאן. (:

    תודה גדולה שוב.

  42. לאסתי, שמכירה אותי כל כך טוב שאפילו מסוגלת למחול לי על כל מיני טעויות.

    כמה כייף לי וחשוב שאהבת.

    מקווה לראות אותך כאן לפני ואם את באה תביאי את את הבורקאס, אני אחראית על הביצים. (:

    כל החיים שלי צרחתי אמיתות החוצה, זה מה שהציל אותי תמיד.

  43. רוניתי, הזיכרון שלך עושה שעות נוספות בשיר ההולך עד הסוף ללא חשבון
    יש קסם רב בשילוב הזמנים. אהבתי מאוד את השורות החזקות על סבא:
    הוּא תָּפַס אֶת עַצְמוֹ נִזְכַּר כָּל הַזְּמַן
    בַּיָּמִים שֶׁלִּפְנֵי הַמִּלְחָמָה הַהִיא
    שֶׁהִקְפִּיאָה לוֹ אֶת חַדְרֵי הַלֵּב מְסֻדָּרִים
    בְּקֻבִּיּוֹת קְטַנּוֹת בְּטַעַם עֶצֶב
    וְעַל כָּךְ
    שֶׁפַּעַם הָיָה בַּעַל מַטָּעִים נֶחְשַׁב
    לִפְנֵי שֶׁמִּישֶׁהוּ הֶעֱמִיד אוֹתוֹ בְּפִנַּת הָעוֹלָם
    עִם הַגַּב אֶל אֱלֹהִים
    וְקָנֶה אֶל הַגַּב

    נפלא !

  44. הדרך, שבה הופכים זכרון משמעותי לקטן וסתמי, כמו הדרך שבה הופכים אדם (וכולנו משמעותיים) לקטן וסתמי כששמים אותו בפינה עם אצבע מצביעה או קנה אל הגב, כל כך נוגעת ללב. איך מקטינים אותנו וכמה טראומטי יכול להיות ארוע שכזה.
    נפלא.

  45. תודה אביבי. בוקר טוב ישראל.

  46. שיר מצויין.אמיתי. חף מקישוטים מעמיד את כולנו בפינה לחשוב ולהזכר.
    אוה

  47. זכרון בן שלושה דורות: את, אמא וסבא…נראה לי שזכרונך דווקא קרוב לזכרונו של הסבא…כן, זה מה שעושה זכרון בן זונה…אולי עדיף זכרון קצר, להיות יותר תמימים, מבלי לדעת.

    ואת, כתיבתך נהדרת

  48. מגיבה גם כאן, ולא מפחד העזאזל:) את מדהימה רונית
    שיר שסוחף בתנופה, כך תמיד חשה עם כתיבתך
    נלקחת למקום כל כך פנימי, אמיתי, מיוחד בדימוייו
    מאוד חזק.

  49. וְלַמְרוֹת שֶׁהַזִּכָּרוֹן חֲמַקְמַק תָּמִיד זוֹכֵר הוּא …

  50. שיר חזק ומרגש. בקריאה שנייה (אותה השיר מבקש) מבינים עוד ועוד רבדי משמעות. יפה וכואב.

  51. יפה , מורכב ומעניין, מלא נפצים קטנים, ועצב, וחמלה דווקא בסבא ב”ז, מזמין לקריאות חוזרות בתנועת ספירלה, בכל קריאה נפתח מוקד אחר. ובעיקר עולה תמונה של ילדה מתרוצצת במכנסי התעמלות, עזת מצח, פיקחית , מתריסה, במאמץ הישרדותי, בין הכיסאות.

  52. בוקר טוב ותודה כללית בינתיים, רק פתחתי את העיניים השנייה ומתרגשת לראות כל כך הרבה תגובות. אמא שלי שם למעלה בטח גאה בי קצת היום. היא מאד אהבה את סבא נתן במיוחד אחרי שסבתא פרידה ‘נטשה’ אותה כשהלכה למות בידי מרצחים שם בשואה.
    זה לא פשוט לילדה בת שבע.

    והילדה שלי היום בת – 18. מזל טוב ליעלי שלי.

    תודה לכולכם.

  53. Between Jobs

    תודה, שמחה מאד על הביקור שלך כאן ועל כך שאהבת.

    (אתה כותב נפלא).

  54. תודה חנוך. אם גם לאחר קריאה כל כך מרובה של תכני אני גורמת לך לעשות אוף אז זכיתי.

  55. ל- ZHE גם אני חושבת שהשיר הזה הוא אחד הטובים שלי. תודה על מה שכתבת לי באישי וכבר עניתי לך. מחמאה גדולה נפלה בחלקי.

    תודה.

  56. טוב, טוב, אז אני ממתינה לנוק אאוט הבא.
    משוררת ייחודית את. יש לך את השפה שלך.
    מזהים את טביעת האצבע שלך. זו טיבן של משוררות גדולות.

    סתם, בא לי עוד פעם להגיב כי אני מתגעגעת אליך כזה.

  57. אין שילוב מוצלח יותר מהרגשות העמוקים שאת מביאה בשילוב עם השפה ה”כאילו רחובית” שאת לא מתביישת לעשות בה שימוש. צריך אומץ בשביל זה ואת העומק ממילא ידעתי שיש בך.
    תמיד מענגת. תמיד.
    הם צודקים כאן, בזוטא, שהעלו אותך.

  58. קוביות קטנות של עצב, מקפיאות ושוברות את הדם.

  59. אני בשוק מכמות התגובות. אמא תראי… אולי אני בכל זאת משהו.

  60. תודה זאב. גדולה.

  61. תודה סיגל. מתה עלייך. התגובה שלך אלי בדה מארקר הרסה אותי. הקראתי ליעלי בארוחת הצהריים ב-יוסטון שם חגגנו את היותה 18 היום. בזכותך גם הקראתי לה את השיר.

  62. לאסצילי. את נאמת לי בראש כל הזמן לכתוב עוד שירה. כל הזמן אמרת…. מה שאמרת. מזל שהצלחת לגרום לי להאמין שזה ככה.

  63. לְסַבָּא הָיָה זִכָּרוֹן בֶּן זוֹנָה.

    kl vhv xct?

  64. הסבא בשיר איבד את נכסיו החומריים והרוחניים לאחר שהועמד בפינת העולם על ידי אלוהים ואקדח מופנה אל גבו (הוא בעצם מייצג את רוב יהודי העולם בגולה בעבר ובמיוחד את אלו שמוספרו כמו לא היו בני אדם). הדוברת בשיר, לעומת זאת, זוכה בנכסים רוחניים כתוצאה מאותה העמדה בפינה.
    המשוררת מחברת בקפידה ובכישרוןזכרונות מכאן ומשם, שלה ושל אחרים לשמיכת-טלאים-יפהפיה.
    תענוג לקרוא.

  65. בוקר טוב ישראל, חייבת פרשנות למה שכתבת לא הבנתי.

    בוקר נפלא ג’ודי, זו באמת שאלה ששאלתי את עצמי תמיד וכתבתי עליה הרבה גם בפרוזה על יחסיו של סבי עם אלוהיו. היה לו דיבור קשה איתו.

    תודה על הטלאים. ועלייך !

  66. סוקרה,

    אוהבת את תגובתך. יאללה רצתי לכירופראקט שלי.

    תודה בינתיים לכולכם/ן

  67. תודה לנועה.

  68. דבור לא זוכרת אם הגבתי לך. כאן בזוטא יודעים שאני בלגניסטית איומה לפחות על פי צורת המשלוחים שלי אליהם (: בכל מקרה ה’בן זונה’ הזה מתאים לי מאד.

    תודה.

  69. לאתי פרחי , הכבוד הוא שלי לפגוש בך שנית.

  70. מה קורה לזכרון כשהוא נופל בין הכיסאות?

    מעניין, באמת. אף פעם לא ידעתי עד שקראתי את הזיכרון הזה. הוא עצמו לא יודע לאן ללכת. אז באה משוררת ומרימה אותו, עושה לו סדר, ומסדרת אותו בעצמה כמו קוביות קוביות בחדרי הלב.

    שלהי תמוז, זה לא סתם. שלהי תמוז זה סוף הקיץ. ועל סוף הקיץ אומרים, שהוא קשה יותר אפילו מהקיץ עצמו “שלהי קייטא קשייא מקייטא”. כך מתחבא לו רמז קטן ‘שלהי תמוז’ שמספר לנו על ימים קשים, שבהם שיר אחד קטן מסתובב לו בין הכיסאות ולא יודע לאן ללכת.

    שלהי הקיץ, על אף שהם מציירים געגוע לימי הקיץ, מקפל בתוכו רמז על זיכרונות שהם דווקא קשים. זיכרונות שיש בהם ענישה, כאב ואולי גם אשם. זיכרונות שמעלים אסוציאציה לספר הזיכרונות , למשל, של אחשוורוש, שהוא גם ספר ההתחשבנויות.

    התחשבנות עם אימא, גננת, שואה, ושאר אנשים כאלה ואחרים שמנהלים את העולם ומעצבים חיים.

    קדימה? או אולי אחורה אל נבכי הזיכרון.

    והזיכרון קשה. כל כך קשה שאפילו מרגיש אשם “עם הפנים לקיר” כמו נאשם.

    הרבה דורות יש כאן בשיר, ולכל אחד זיכרונות משלו. זכרון של ילדה אחת שגם היא כבר לא ילדה, והיא היחידה, בעצם, שיכולה ללכת עם הפנים קדימה ולא אל הקיר. עם הפנים קדימה כדי לזכור את מה שבעצם היה מאחור, שם. מזמן.

    דורות. ילדה, אימא סבא – אנשים שבין אם ירצו ובין אם לא הם אלה שעצבו את הזיכרון של אותה ילדה שעכשיו מעצבת אותו מחדש, תוך שהיא גם מתעצבת ( תרתי משמע בונה ונעצבת).

    ומי, אני שואלת, הוא הבן זונה שם? הסבא, או הזיכרון – לא ידוע, גם לא חשוב.

    אבל כך צועקת ילדה שמעמידים אותה אל הקיר והיא צועקת משום שאינה יכולה לנשום. עם השנים, מסתבר, אפשר לכתוב שיר במקום לצעוק, ולשחרר מילים בין נשימה לנשימה.

    והנה בסוף השיר אפשר לנשום פתאום חוזר ועולה “הקנה”. יש אולי שיחשבו שזה קנה של רובה, אני חושבת שזהו גם קנה הנשימה, קנה נשימה של אדם שלא אלוהים הפנה לו את הגב, אלא הוא עומד עם הגב לאלוהים. כי הוא איש חזק בן זונה, והוא מחלק קרח. אולי אפילו לוקח את הקוביות הקטנות שהיו מסדרות בחדרי הלב, מגדיל אותם, ומחלק קרח לאנשים – בימים הקשים של שלהי הקיץ.

    ואני נזכרתי, בספר הזיכרונות של ימי ילדותי, ובאזניים שקיפלנו בצדי הדפים ושם, שם כתבנו את הדברים הכי יפים למשל כמו “סוד כמוס לחמור ולסוס” וחשבנו שזו פסגת העולם.

    נדמה לי שאין צורך שאכביר מילים ואומר משהו טוב על השיר, שכן אם הוא לא היה כזה, לא הייתי יכולה להפליג בו.

    תודה

  71. רוניתי, שירך נוקב בטן ונשמה.

  72. נורית. אני בוכה.

  73. ולכל השאר, מצטערת על חוסר הסדר. התגובות של כולכם כאן מחממות את ליבי. אני תמיד פועלת מהבטן . אגיב לכולם.

    דרך אגב אני נולדתי בשלהי תמוז.

  74. תודה למירה צוקרמן. אוהבת שאהבת. שמחה כלומר. (: לילה טוב שם.

  75. לפנינה מתגובה 71

    תודה ושב’ש

  76. יפה, הקשר של עמידה בפינה

  77. תודה באבא יאגה. קמתי לא מזמן. כייף לקרא כשקמים.

  78. לדניאל תודה גדולה שאתה פה. (:

    שבת שלום.

  79. שושי שמיר תודה אשה מדהימה שכמותך , עדיין זוכרת את הפגישה המקרית שלנו שם בקפה אצל יאירי ואיך הקראתי לך קטעים בתוליים שכתבתי אז.

    תודה גדולה ושבת נהדרת לך.

  80. שרי יקרה הכל בסך הכל הפסיכולוגיה של המילה. (: אני מעבירה אותן תרפיה קטנה.
    תודה.

  81. תמי אהובתי , תתחילי לעבוד על הכריכה, הסכמנו על הנושא. (:

    תודה מיי לאב.

  82. ליוכיפ תגובה 18. חי למילים שלך.

    תודה.

  83. מאיה יקירתי

    תודה.

  84. דבורה תודה.

  85. בני תגובה 23…

    תודה גם לך ושבוע טוב שם.

  86. גליתוש, לא חושבת שיש, את צודקת אכן אין.

    תודה שבאת גם הנה.

    R

  87. אויש טעיתי. הדס מתגובה 18 תודה על תגובתך. מכיוון שהשיר שלי אני מוצאת שהביטוי בן זונה מאד מתאים לשיר. תודה על הערת הניקוד. (בעייה ידועה אצלי).

    אני מהפוחזות הללו שלא בודקות ניקוד כל כך…

    תודה שבאת ושבוע טוב.

  88. ברוטוס ונטוס אהובי,

    אני יודעת שלפחות אמא שלי עברה במידה מסיוימת .

    לכל הפחות סחבה אחריה חתיכת שק כל החיים שלא רצתה לדבר עליו ורק אני כל הזמן ניסיתי לדלות עוד ועוד משם.

    תודה.

  89. אילנה יקירתי, סוזנה עלי (:

    תודה.

  90. נראה לי שהגבתי לכולכם/ן

    תודה שבאתם הלום לקרא את שירי, השיר הזה נכתב בעיקבות מייל שקיבלתי מרונן אלטמן קידר שבו בוא כתב לי שהוא מצטער אבל כתבי נפלו בין הכיסאות (משהו כזה), כנראה שפיספס אי מייל שלי עם שיר שהיה בו, איך שלא יהיה, זה היה הטריגר לכתיבת השיר הזה, משם כבר הכל זרם לאסוציאציות חופשיות שלי שלקוחות מחיי, ממשפחתי, מזכרונות הילדות מכאבים ומזיכרון בכלל.

    תמוז זה החודש בו נולדתי, יולי לכן השלהי תמוז כאן, לגבי סבי כבר כתבתי במקומות רבים אין ספור שהוא ‘פתח’ חשבון עם אלוהים באותו יום כיפור שסבתי (שהיתה עוד יותר דתית ממנו) נרצחה בו בשואה.

    מרגישה פספוס גדול שלא דיברתי איתו יותר על מה שהיה שם, נראה לי שלא רצה לספר לנכדיו, אולי הייתי נראית לו כקטנה אפילו שבעיני הייתי ילדה קטנה גדולה כל הזמן כמעט.

    תודה לכל מי שהכביר פה במילים וניתח את השיר, היה לי תענוג גדול לקרא אתכם ונעמתם לי מאד.

    רונית.

  91. פתאום נראה לי שלא היגבתי לסמדר אמנית שאני מאד מעריכה ואוהבת. תודה סמדר לומניץ. את נפלאה ביותר מוכשרת רצח ואני אוהבת את עבודתך מאד.

    ממך זה כפל כיפליים.

  92. אחותי היקרה
    כמה טוב כשאת כאן להעביר תחושות,זכרונות ואת כל האמת! כמו שרק את יודעת.
    יש שמדמים את כתיבתך לאחרים הכותבים נפלא כל כך, אך כשאני קוראת אותך אני חשה אותך דרך הורידים ורק אחרכך אל המוח וגם כשקשה זה חייב לעבור דרך חדרי הלב שחלקנו בחלקת חיינו ועבורי את פשוט כותבת עצומה ומלאת עוצמה ואומץ. המשיכי לכתוב את עצמך כי אין טובה ממך לתאר את חייך/ חיי בכח המילים.
    אוהבת אותך
    חגית

  93. אוחתי היקרה. כל מה שיש לי לומר אחרי שהקראת לי תגובתך בטלפון זה שאני אוהבת אותך.

  94. (גם להגיע מאוחר, זה נחשב..)
    כתבתי משהו דומה בקריאה הראשונה שלי:
    כל כך אישי ומשפחתי ומי אני שאתערב בכלל בכל הרגשות האלה והזכרונות.
    “פַּעַם בֶּבּוּצָאץ הָיָה בַּעַל מַטָּעִים נֶחְשַׁב לִפְנֵי שֶׁמִּישֶׁהוּ הֶעֱמִיד אוֹתוֹ בְּפִנַּת הָעוֹלָם עִם הַגַּב אֵל אֱלֹהִים וְקָנֶה אֵל הַגַּב”

    אוף. מצמרר.
    ברכות על הפרסום רונית.

  95. תודה מיסיס. בטח הגעת מאוחר כי את על עקבים. (:

    תודה שהיגעת ואת נהדרת.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.