צו גיוס ראשון על המקרר / חנה ליבנה  

בפתח החדר נעליים ענקיות פוערות פה בתימהון, מתי גדלו כל כך?

כפות רגליים יחפות על השולחן. צוחקים ואוכלים פיצה. צוחקים ושותים קולה, לרפד את הפחד. בני צוחק בקול רם. עיניו מתחת לגבות העבותות שירש באיזה צחוק גורל מאבא שלי עצובות, או רכות, אולי יראות.

אמא! הוא אומר, מתכוון שאלך, מתכוון שלא אראה לעיני חבריו, מתכוון שאפנה לו מקום, מתכוון שאחבק אותו כמו שהיה קטן ואבטיח שהכל יהיה בסדר.

אל קצה ריח הזיעה הילדותי שלהם מתגנב ניחוח זר, גם אל היראים שבהם ולרכי הלבב, אני חושבת ולא מבקשת שיורידו את הרגליים מהשולחן.

,

,

מעבר לפינה: סהרונים / סלי מצויינים

תגיות: ,

11 תגובות »

  1. נדמה לי שאני זוכרת את הטקסט הזה. מעט המחזיק את המרובה, יפה ומרגש.

  2. מדויק.

  3. מרגש, חני.

  4. זוכרת את ההרגשה. תודה חני.

  5. כתיבה רגישה ונוגעת

  6. יפה, ובאמת נדמה תמיד שהגדילה ניכרת קודם כל בנעליים שגדלו הרבה ומהר כל כך.

  7. מקסים, חני ונוגע ללב. איך הם משתלטים עלינו, בועטים בנו, לפי הצורך…אומרים “אמא! עכשיו אני…לבד!”

  8. במשפטים רזים ובמילים מצטנעות באים לידי ביטוי תחושות עמוקות
    ופרפורי לב

  9. באמת, הפשטות שבה את מתארת את הדברים והישירות, זה מה שעושה אותם נוגעים ללב.

  10. חני, שיר מרגש. מסביר למה בעברית במקום “הבן שלי” אומרים “הילד שלי.”

    עקיבא

  11. תודה לכם קוראים יקרים, ריגש אותי לקרוא את התגובות, ובכלל כל החיבור של החומר בזוטא, העבודה של מירי ושני הקטעים האחרים יוצרים משהו חזק מאוד ומיוחד, מן רגע שנחרט בזכרון, כמו בעבודה של מירי רגע של גילוי, עקיבא אהבתי מאוד את ענין “הילד שלי” לא חשבתי על זה וברכה ואוסנת אכן פשטות וישירות הם הקוים המנחים אותי בכתיבה.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.