קיפודים / חיה גרץ רן  

haya gretz ran zut

2008 / שמן על בד / 125X70 ס”מ

מתוך תערוכה היחיד ‘יער השכחה’ בגלריה העירונית לאמנות, רחובות, ינואר 2010

,

חזרה לתחילת הגיליון

תגיות: , ,

6 תגובות »

  1. מיוחד

  2. תמונה מרתקת. בעיקר הקיפודים עם מבטם השועלי. האם הם שומרים על היפהפיה הנרדמת או שמא מונעים מהנסיך לבוא ולגאול אותה. האישה הנמה תופסת את מרכז התמונה, אך כמו שציינתי האלמנט המרתק בה הם הקיפודים על רב-משמעותם. זאת תמונה שמגרה את הדימיון ומכריחה אותך לחזור ולצפות בה. העבודה כשלעצמה מדוייקת ונקייה מאוד. יופי!

  3. עבודה מרתקת ומלאת מיסתוריןומשמעות , לי ניראו הקיפודים במקום של חיות המחמד או הדובי הילדותי .

  4. “יער השכחה” / טקסט על עבודותיה של חיהגרץ רן

    “הילדות אינה, נוסטלגיה, אינה אימה, לא גן עדן אבוד ולא גיזת זהב, אבל אולי היא אופק, נקודת מוצא, מערכת צירים שחוטי- חיי יוכלו למשוך מהם את משמעותם” אמירה של ז’ורז פרק, שהיא רלוונטית לנושאים בהם עוסקת האמנית חיה גרץ- רן.
    “החיות “פלשו” אל תוך העבודות מתוך השכחה, הן חזרו לתודעה שלי כמו כתמי שמן הצפים על פני המים. ארנבות, קיפודים, ברווזים וסוריקטות”. אומרת חיה גרץ- רן על עבודותיה הנכחיות.
    גרץ- רן ממשיכה לגעת בצל העבר, אך מושכת תובנות והבנות, ובונה מהם בהדרגה את עצמה ביחד עם יצירתה. והתובנות מתפתחות ומשתנות על פי רוח הזמן.
    בסדרת עבודות קודמות עסקה רן ביחסי האם החלוצה והבת המרצה. הטיפול האמנותי התייחס לדיוקן האם, דור האמהות המיוסרות, המשמשת כקורבן, למדינה בהתהוות, ולגידול ילדיהן. בסדרה זו האם צוירה על קרש חיתוך שנקשר לטריטוריה הנשית. על ידי כך הפך המצע לחלק מנושא העבודה בהקשר הציבורי והפרטי.
    היא עשתה שימוש בחיתוכי הסכין על קרשי החיתוך, והתריסה כנגד מוסכמות התקופה, שהשפיעו על צורת גידולה ועיצבו את אישיותה. גוף ניכר של עבודות אלה הוצגו בגלריה העירונית ברחובות, בתחילת שנות ה-2000, בתערוכה קבוצתית – מגירות ילדות, שעסקה ביחסי אם/בת.
    בהמשך הרחיבה גרץ- רן, את היריעה והעמיקה בחקר התקופה בסדרות: לבנות,3 ו כתיבה תמה 4. בעבודות אלה היא התמקדה בבנות תקופתה והציגה ציורים של ילדות תמימות. הדבר בא לידי ביטוי בהצגת דמותן של “הילדות הטובות”. הילדות מופיעות בציוריה ללא ראש, לבושות בשמלות לבנות, (לבן, כסמל לטוהר), או במכנס קצרצר החושף רגלי ילדה תמה, ורגליהן עומדות על הקרקע בהססנות. הרקע הלבן השולט בכל העבודות, מתמזג בלובן שמלותיהן. פה ושם מתווסף צבע אפרפר, שיוצר את הילדה וצילה. אלה עבודות בעלות עוצמה רבה, המדגישות את הריק כמקום בלתי מזוהה, ומספרות ביד אמן על טראומות, כאב וחוסר אונים.
    סממן אחר וחשוב המופיע באותם ציורים, הוא ה”פוזה”. הילדות מצוירות תמיד בתנוחה המונחית ע”י הצלם (הגבר). אלה ילדות הנענות לקול הגברי ,המצווה.
    עבודות אלה היוו “כמעין מראה חברתית של תקופת “בנית החברה הישראלית”. השימוש בגוף
    הנשי/ הילדי כמקביל למפעל הציוני, האוטופי”. אומרת גרץ- רן, על עבודותיה הקודמות.
    ומה עכשיו? בתקופת הפוסט ציונות, פוסט מודרניזם ופוסט פמיניזם, ההתבוננות המחודשת משנה את כיווני העבודות של גרץ- רן.

    בתערוכה הנכחית מוצגת סדרת עבודות חדשה : “חצאית כחולה” העוסקת בדור הבנות הנכחי. לצד ציורי החלוצות, ובנותיהן, נצפות הפעם נערות מזן חדש, עצמאיות, ודעתניות., הגוף הנצפה הוא בין הילדי/ נשי הוא מפתה, והפעם רגליהן חסרות. חצאית הפליסה (רטרו) הכחולה מתמזגת היטב בחזייה ורדרדה, והשער קלוע, לצמה הקשורה בסרט לבן. אותו סרט הוצמד בזמנו אל מרכז ראשן של הילדות הטובות.
    גרץ- רן, עובדת על התמות החוזרות ונשנות בכל הסדרות. ונוהגת לצעוד אחורה וקדימה בזמן, כדי לחזק ולרתק מחדש. בסדרה זו, בניגוד לרקע הלבן בסדרות הקודמות, הוא מוחלף בנוף הצבעוני של עמק יזרעאל (מקום מגוריה). המראה הראשוני של הנערה מתעתע, למראית עין- פסטורליה, אבל פניה מכוסות בידיה, כמסרבת לראות….

    “העניין במוטיב “ההסתרה” שבו התמקדה בסדרות הקודמות והתייחס לדור הוריה, הפך ליער השכחה שלה, ופינה את מקומו לדור הנוכחי שבוחר לא לראות. המציאות הישראלית העכשווית כפי שגרץ- רן חווה, היא מציאות המתאפיינת בסוג של אטימות / עיוורון ודחיית החלש. בשנים האחרונות גוברת אצלה תחושת הסכנה ההולכת ומתקרבת על עולם שמאבד עצמו לדעת.

    בסדרה : מוציאה לשון, . גרץ- רן, חוזרת שוב על דימוי ילדה שחורת שיער, המביטה בצופה במבט מתריס, חורצת לשון, ומורה כנגדו אצבע מאשימה. זוהי ילדה המתריעה על טשטוש גבולות בין טוב לרע, על כוח וחולשה, על שולט ונשלט.
    אפשר לפרש את חריצת הלשון, כתמה פרובוקטיבית ביצירותיה החדשות של גרץ- רן, המתייחסת בהקצנה לתיאור הדור הנכחי. מעין אמירה קצרה ונוקבת על מצבו של הנוער כיום ‘דור השפע”, שצמח במקום גדוש באינסוף גירויים חברתיים :פרסומות, טלוויזיה ומחשבים, לצד מלחמות עקובות מדם. חריצת הלשון מורה על אמביוולנטיות של נוער דעתני, חצוף וחסר ביטחון בעת ובעונה אחת. דור שגדל להורים שעוסקים במימוש עצמי, ובריצה אחר הממון וההצלחה. והזמן שנותר לילדים הוא “זמן איכות” קצוב.
    הפסיכולוגית אמיליה פרוני שעוסקת בייצוג הטרנד החדש של האמהות, סבורה כי מיתוס האימהות האידיאלית תם. היא מדברת על השינוי שעבר מושג האמהות, וטוענת על סלידתה מהאידיאליזציה של ההקרבה המובנית בתוך מיתוס האמהות.
    השינויים והתפישות החדשניות בעידן העכשווי, מובילים אל חורצות הלשון של גרץ- רן. היא מטיבה לציירן במצעים מגוונים שגם להם אמירה בנושא, כמו: מצעי כפות טייחים מעץ וממתכת, המקבילה הגברית לקרשי החיתוך, הנקשרים לזכרון עבודות בניין וטיוח.
    בעבודות אלה בוחרת האמנית להשאיר את חלקי הכסות של הגוף בגיר כדי לחדד את הריק, ואת החלל שפולש פנימה. מאחורי חורצת הלשון, נצפים ענפים של יער השכחה, עקורים ומיובשים, שעליהן עומדות סוריקטות, המייצגות דריכות וחשש תמידי מאיום מתקרב.
    בחלל הקטן של הגלריה נבנה מיצב שממחיש את יער השכחה. באמצעות ענפים משתרגים שנאספו בטבע, שעליהם נשתלות חיות , ומרמזים על מקום סבוך, מאיים, כמו בסיפורים ובאגדות של פעם.

    גרץ- רן “משחקת ” באובייקטים של חיות ממשחקי ילדים. השינויים שהיא בוחרת לעשות בהם ומיקומם בגוף העבודות, בא לייצר מראה של מציאות פנימית כפי שהיא חווה אותה כיום. וכמו בכל הסדרות, הפרטי והקולקטיבי נשזרים זה בזה, וחוברים לעבודה קוהרנטית ומהודקת, הקושרת בין העבר להווה.
    חשיבות יצירתה של רן ברצף הדיבור על הורות, ילדות וחברה, בסיגנון ריאליסטי צרוף, ממחיש ומיישם את תחושותיה האינטואיטיביות. ועל כך היא אומרת:
    ” לא בחרתי בריאליזם כאופציה, לא היתה לי אופציה אחרת. שנים התייחסתי לעבודותיי כסוג של רישום אוטוביוגרפי פרטי אישי. העבודות הן הבנייה של מציאות. אופני ההבנה והטיפול הם נשיים,ופענוח המציאות, מסתמך על התצלומים איתם עבדתי, ועל המרכיבים האנושיים והפוליטים שמזינים אותי”.

    אורה קראוס, אוצרת

    הגלריה העירונית ,רחובות

    ____________________________________________________________________
    1′שלהי המאה’, ויסלבה שימבורסקה, סידרת קשב לשירה, תשנ”ח 1998, עמ’ 70
    2(ז’ורז פרק, W או זכרון-הילדות, הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, עמ’ 19).
    3 תערוכת לבנות הוצגה במוזיאון אורי ורמי נחושתן/ באשדות יעקוב. גלרית הקיבוץ/תל-אביב,
    בגלריה מרכז ההנצחה/ קרית טבעון.
    4 מוזיאון חיפה לאמנות חדשה.

  5. מה שאני חווה כאן,
    הוא ריחוף העלמה בעיניים עצומות
    אין בסיס תחתיה (שלא כקיפודים)
    ועם זאת תנוחתה
    מותאמת כפלס על רִיק.
    יש משהו ממגנט ואמיתי בתחושות
    שמעביר הציור.

    תודה

  6. עבודה נהדרת בכל פרמטר! מסקרנת, מדויקת וחושנית.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.