(לדליה אמוץ)

על הגבעה בשדה שמצאנו בין לבין צומחים שבלולים על קוצים שכבר עבר זמנם, לקראת החורף.
קוצי תחרה ערופים מתגוללים כמו שארית של נסיכוּת בוהקת.
מכאן נראה הקיץ מפואר ורך, שלא כמו שהרגיש בזמן אמת אכזר, קוֹפח.
שבלולים משמחים את בני והוא סוטה מן השביל בשבילם, לבדוק את הפרחים הלבנים שטיפסו בעשרות על גבעול צהוב נוקשה. הוא אוסף כמה בידיו, “רק את המתים” הוא מטעים במלעיל, ומדי פעם מציע שניקח גם אחרים.
למחרת צמחו על הספרים כמה שבלולים שחשבנו למתים. שחררנו אותם בגינה. אמנם זה לא אותו בית גידול, אבל זה הטוב ביותר שיכולתי לעשות עבורם.
ובלילה חלמתי על שבלולימתים שנדמו לגולגלות צעצוע והמחושים שלהם נעו לצדדים, כמו בשיר עצוב של סיימון וגרפונקל, כשהקהל מניע את ידיו עם נרות. ורק כשהתעוררתי חשבתי על כך שזה מוזר, שהמחושים שלהם נעו כשהם היו מתים, ורציתי לבדוק שוב ונכנסתי למערה ההיא שבני מתעניין בה כל כך ושאלתי. ואמרו לי ששם יש רוח. והרוח מאפשרת להם לנוע למרות הכול. ובכל זאת הקשיתי ואמרתי שאני יודעת שכששבלול מת הוא מתייבש ונשאר רק הבית ושהבית הוא כמו השלד שלו, או מה שמסמל את השלד, ואמרו שנכון, שככה זה בעולם, אבל במערה זה אחרת.
וכשיצאתי חשבתי פעם נוספת על כך שכששבלול מת נותר הבית שלו והבית הוא חלק מהגוף. ועל כך שפעם גם אני הייתי כמו שבלול. והיה לי רק ריר.

,

מעבר לפינה: קיפודים / חיה גרץ רן