מיתולוגיה / רז סופר
1. צִירִים
צִירִים חֲזָקִים הִסְתּוֹבְבוּ וְנִשְׁבְּרוּ כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי
אֵי שָׁם נָמֵר גָּדוֹל וְזָקֵן מֵת,
וְכָל מַה שֶׁנוֹתַר
הוּא גּוּר עָגֹל וּמְלֻקָּק, הַבּוֹכֶה על בָּשָׂר שֶׁלֹּא טָרַף
על חָלָב שֶׁלֹּא יָנַק, עַל יַעַר שֶׁלֹּא רָאָה מֵעוֹלָם
אֲבָל מַאֲמִין, עֲדַיִן מַאֲמִין בְּרִשׁרוּשׁ הֶעָלִים.
2. זִכְרוֹנוֹת
מַה יָנַקְתִּי? אַתְּ שׁוֹאֶלֶת, אִשָּׁה צִפּוֹר, מַה כְּבָר אֲנִי יָכוֹל לַעֲנוֹת.
צִמְחוֹנִי הָיִיתִי עוֹד לִפְנֵי שֶׁטָּעַמְתִּי בָּשָׂר
כִּמְעַט לֹא אָכַלְתִּי דָּבָר
וּכְבָר אָז הָיָה עָלַי יוֹתֵר מִדַּי מִשְׁקָל.
בָּאתִי לַעוֹלָם יֶלֶד מְגֻדָּל. אַבָּא אוֹמֵר, יֶלֶד מִן הַמּוּכָן.
גָּדַלְתִּי בְּעַצְמִי, מִתַּחַת שְׂמִיכַת צֶמֶר עָבָה
בְּדִמְיוֹן רָחָב וְשָׁחֹר.
לֹא שָׁאַלְתִּי שְׁאֵלוֹת, לֹא קִבַּלְתִּי תְּשׁוּבוֹת
רַק יָנַקְתִּי חַשְׁמַל מֵהַקִּיר.
,
שתי השורות הראשונות של “צירים” יפהפיות. אומרות הכל.
ההמשך ממוסס את העוצמה התמציתית הזאת.
יש אכן תחושה של “אנטי קליימקס” – לטעמי בשני השירים. בראשון זה בעיקר בגלל השורה האחרונה המושכת המחוזות הנחמד ומוצתירה טעם של הבטחה לא ממומשת
בשיר השני – שבסה”כ יוצר איזה שלמות עם הראשון – סוף השיר הגם שבנוי יפה קצת מהדהד שירי “אכלו לי שתו לי ” – שאחרי ההבטחה בהתחלה זה מעט מאכזב.
ועם כל ההסתייגויות הללו קולך מאוד מרענן
אני ממש לא מבין את שתי ההערות שמעליי… ובוודאי שלא מסכים עם הקביעה שהשיר מהדהד כתירוצי “אכלו לי, שתו לי” שכן מדובר כאן על ילד שמן מעט מן הרגיל, בעל דמיון עשיר, שמטבע הדברים סובל מיחס הילדים האחרים. לא מאחל את זה לאף-אחד מכם, מגיבים יקרים. הזדהיתי מאוד עם החוויה… רז, ביג לייק!
קודם כל תודה על המחמאות, ההערות וההארות. קצת מפריע לי תפיסת השיר כ”אכלו לי שתו לי”, השיר בעיקר עוסק על בדידות ובבדידות שבגדילה והתפתחות, שהרי אף ילד שאוהבים ועוטפים אותו לבסוף גדל עם עצמו(כך גם, אגב, משורר). ולבסוף האדם צריך למצוא את דרכו בעולם ולמצוא את הדרך לשאוב כוחות להיות משהו או מישהו- אני קצת אולי מרדד את השיר, אבל כולנו מחזיקים את מיתוס הגדילה האישי שלנו ומוצאים בו את הנחמה והכח.
נ.ב
איתי רון ואחרים תמיד טוב לראות קורא מוצא עצמו בשיר, אך מעבר לכך נסו לחשוב קצת יותר רחוק מהממשי וברור מאליו, כי הרבה מהכובד כאן הוא לאו דווקא פיסי (כמו ברב המקרים)
יפה כאן המיתוס המהדהד ברקע
כפוטנציאל אירוני.
פוטנציאל המקיף את היקום כולו בלבוש המזכיר
פילוסופיה ‘יונגית’ ומנחם באופן אירוני
את הדובר בשיר שהרי לידתו היא ישירות מן
המיתולוגיה.
מיתולוגיה תרתי של היקום ושל הדובר…
אהבתי מאד את צירים. ב זכרונות – אהבתי את השורות הראשונות. חבל רק שההסברים רידדו ושיטחו אותו… אפשר היה לראות את השומן גם כמטאפורה ולא רק כפשוטו, ואז זה היה מעשיר את השיר. ילד שנולד כשיש עליו הרבה משקל, (בייחוד ששם השיר “מיתולוגיה”)זה יכול לקחת להרבה כיוונים….
הרעיון נהדר, וגם התמונה שיצרת. הפריע לי ששתי השורות האחרונות בשיר אינן חלק ממנה.
אהבתי מאד את החלק הראשון – החל מהמטפורה הנהדרת של הצירים ועד סופו
גם הרעיון של חיים מול חיים – כדי שהתינוק יוולד צריך נמר זקן למות, והנמר מושך למחוזות של מיתולוגיה ודמיון, מה שתורם הרבה לשיר
את החלק השני חוששני שפחות הבנתי, במיוחד את השורות המסיימות – יונק חשמל מקיר? זה זרק אותי לגמרי כי זה גרם לי לחשוב שאולי בכלל לא מדובר באדם אלא במשהו אחר
התחושה של לגדול לבד בהחלט עוברת, אני רק לא בטוחה לחלוטין שהמטפורות של שמיכה וחשמל עובדות היטב בשיר
הדימוי הנפלא של צירים. כשהייתי בהריון תמיד חשבתי על זה, צירים שנפתחים (או נסגרים) עם הדלת, צירים שחורקים כשהדלת לא נפתחת. וזה מתחבר לי ל”דמיון רחב ושחור”, חסר דלתות או גבולות, איזה יופי…
לינוק חשמל מהקיר, חוויית הגדילה העזובה של דור שלם, דור שנות השמונים. ילדי האלפיים כבר יונקים את זה אל-חוטית, ישר לוורידים: דור רב-מסכי מחושמל.
לפעמים גם נמרות צעירות, ולא נמר זקן, הן אלה שמתות ומותירות אחריהן גור לא מלוקק, שאין לו ממי לינוק, והוא צריך לגדל את עצמו.
יש בשירים כמה רעיונות טובים, שיושבים על מטאפורות לא מספיק מבושלות.