ביום שהירח לא הופיע / נמרוד איטקין  

זה היה לקראת אמצע השבוע. הייתי בדרך חזרה. נהגתי כל כך הרבה שעות שכיביתי את הרדיו. לא יכולתי לשמוע יותר כלום. אבל היה לי עוד הרבה לנהוג. ואז הייתי חייב לעצור. עצרתי בתחנת דלק וקניתי לעצמי שני חצאים של גולדסטאר. לא בשביל לדפוק את הראש. סתם בשביל שהנסיעה תהיה יותר מעניינת. עוד מישהו עושה את זה לפעמים?

עמדתי בצד של תחנת הדלק והסתכלתי על השדה השחור. היה לילה מאוד שחור. כשנמצאים באור קשה להבין כמה חשוך, אבל החושך הזה היה חשוך מהרגיל. ב’פססט’ פתחתי את הפחית ודחפתי אותה חזק לפה. ככה כמה שניות, עד שהשתן התיישב על הקצה. השירותים היו קרובים. אבל אני כבר בטבע, לא? אז ב’זזט’ אחד פתחתי ושלפתי החוצה. השתן יצא בקלות, בנעימות. מין צריבה נעימה וצמרמורות ברגליים. אבא שלי היה אומר, חצי אורגזמה ובגילי לא צריך יותר. דפקתי עוד שלוק וחשבתי שזה נחמד, ככה לעמוד בחוץ, להשתין ולשתות. ואז צחקתי. זה כמעט כמו לאכול ולחרבן.
קוראים לזה פחית של חצי. רשום על זה חצי ליטר. אבל זה מרגיש זריז יותר. נשארה עוד פחית בכיס של המעיל ועוד הרבה זמן של נסיעה. כשהתקרבתי אל הרכב לא היה לי חיוך על הפנים. שוב הריכוז הזה. שוב לשמור מרחק. שוב לנסוע אחרי אורות אדומים. בתוך נהרות אינסופיים של מכוניות, כל אחד אל המקום שלו ובבוקר למקום של מישהו אחר. רגע לפני שנכנסתי לרכב הרמתי את הראש אל השמים. הפתיע אותי החושך. הסתכלתי על השמים ולא ראיתי את הירח. יכול להיות ענן. יכול להיות שהאור של תחנת הדלק מפריע. יכול להיות שאני סתם אידיוט. אז עצרתי בחור שעבר, “סליחה, אתה רואה את הירח?” שאלתי. הוא התעלם.
בצדק! גם אני הייתי מתעלם.

אז אמרתי מה שכולנו היינו אומרים. נו באמת, מה זה משנה עכשיו. מה ירח מה? ניסיתי לשכוח מזה. ניסיתי לחשוב על דברים אחרים. ניסיתי לחשוב על מילים. ניסיתי לחשוב על פוליטיקה. ניסיתי לחשוב על חיות. פססט, פתחתי עוד פחית ושוב זה נגע בי. איפה הירח? עצרתי את הרכב. דפקתי שלוק וסיימתי את הפחית. מעכתי אותה וזרקתי על האדמה. לא אכפת לי מאמא אדמה. אני עכשיו מחפש את הירח! אז שתשבי בשקט אמא. את והפחד שלך משקיות פלסטיק ומבקבוקים של מי עדן. נו באמת. זה מה שמפריע לך אמא? ומה עם כל קופסאות הקוטג’, קופסאות החומוס, הגבינה הלבנה? מה עם כל הפלסטיקים הקטנים האלה שלא מפרידים? כל מיני גביעים, קופסאות ופחיות. כן, אלה שאני באמת זורק כל יום לשקית זבל ולא יודע מה לעשות איתם. ערמות של פלסטיק מצחין וזבובים ורימות בכל ערמה. אבל בקבוק של פלסטיק, אף אחד כבר לא זורק! יש להם את הכלא הקטן הזה בכל פינה של רחוב. ואת השאר זרוק על עצמך ותרקוד את ריקוד הזבל! התנועות לא חשובות, העיקר שיש לך זבל מסביב. אנחנו מפגרים?

מי לוקח את הבקבוקים הריקים? אני בטוח שמפעל גדול. הוא מממן את הבתי כלא של הבקבוקים. את הפרסומות העלובות שלהם: גם ככה אתה עובר כל בוקר לידי. ובטח בסוף התהליך הוא מייצר עוד איזה משהו מפלסטיק. אז על השלט הזה אני נוהג להשתין. כל בוקר. גם ככה אני עובר לידו.
חיפשתי את הירח. הלוך וחזור הלכתי באדמה יבשה. צמחים נשברו מתחת לנעליים. וכמה ששרפתי זמן לא מצאתי את הירח. איך אומרים, יש דברים שפשוט גדולים עלינו. בדרך חזרה הרמתי את הפחית מהאדמה. בכל זאת, זה סתם נראה לא נקי. זרקתי אותה לתוך הרכב ונכנסתי פנימה. הדלקתי רדיו ושם דיברו על פקקים צומת מורשה, בגלילות. דיברו על פקקים שהיו קילומטרים ממני.

,

מעבר לפינה: עובר אורח / מריו

תגיות: , , ,

2 תגובות »

  1. אהבתי את האודיסיאה הקטנה הזו,
    הניסיון להבין משהו מהחיים האלה.

    איפה הירח באמת? גם אני שואלת בכל תחילת חודש עברי, רוצה ירח..

    וניסיון ההתרסה כלפי אמא אדמה, כמעט מכמיר לב כמה כוחות זה דרש מהדמות
    לנסות להתריס קצת.

    להרגשתי קרה שם משהו קטן-גדול בעצירה ההיא – משהו קצת באל-זמן,
    משהו שהסתיים בדיוק ברגע שהדמות נכנסה למכונית וחזרה למסלול הרגיל.

  2. חנית ללא ספק הצליחה לבטא את השיר בצורה טובה.

    ההצלחה להוציא כל כך הרבה תחושות דרך הטקסט היא איננה חוויה של מה בכך ועל כן מגיעות כל התשבוחות.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.