* / עדה ק.  

והַשּקִיקָה שֶבָּהּ צָפיתי – ילדה עוּלַת-ימים, כּסוּסַת-ציפורניים – במספריים הקטנים, המוזהבים, של אמי, אשר הפליאו לעשות בּהִשָּלפָם מתוך עֶרכַּת-הצפורניים שלה, העֲטוּיָה עור-ארגמן, עם רוכסן, ומרופדת בקטיפה שחורה.

עכשיו אמי איננה. ימיי התרבו, ציפורניי ארכו. וגם המספריים קָהוּ: העֶרכה של אמי מרוטה ושרוטה. הרוכסן נקרע. על פני ריפוד הקטיפה השחורה, המרופטת, פזורים רסיסי ילדותי.

,

,

מעבר לפינה: לידה / מירי פליישר

תגיות: , ,

12 תגובות »

  1. עדה! איזה כיף שאת פה. ואני (שוב) אוהבת את הטקסט הזה. ואיזה חיבור יפה עם השיר הקודם.

  2. תודה, לי, כיף להיות פה.
    ב”זוטא” משקיעים הרבה מחשבה בחיבורים האלה.

  3. נוגע מאוד ורגיש, החפצים הנושאים איתם זכרון

  4. מאוד יפה. זכרון ילדות מקורי ואמיתי מאוד.

  5. עדה, שמחתי על הטקסט הלירי הזה.
    מאחל לך אריכות ציפורניים ושירים קצרים השורטים את לב הקורא.
    עקיבא

  6. יפה… אפשר לקרוא לפעמים בחפצים כמו בספר זכרונות.

  7. תודה לכל המגיבים.
    לעקיבא – הציפורניים אכן ארכו מאז, ובאשר לשירים הקצרים – ראה נראה :) ותודה.

  8. היי עדה. יפה יפה.
    כשאני יושב עם ילד וקוצץ לו צפרניים נולדים רגעים אינטימיים ביותר.

  9. תודה, אורדינר – טיפול בציפרניים יכול באמת להיות הזדמנות בשביל רגעים כאלה (תראה כאן מעבר לאחת הפינות – יש שיר קטן על זה).

  10. נהדר עדה – תודה על הלינק לזוטא וכ”כ על האפשרות הנוספת להיחשף לכתיבתך, שהיא באמת באמת טובה בעיני.

    אמשיך להתעדכן בכתיבתך גם כאן :)

  11. מיכל – הרבה תודה.

  12. הזדהיתי מאד תמונה שמביאה ילדות שלמה, גם שלי.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.