תמונות ילדות / מרב זקס-פורטל  

2.5 קילו
תינוקת 2.5 קילו עם כובע צמר. ישר לבית תינוקות. אביב, 1965. ירד גשם ביום שנולדת – אבא בקול חולמני. אחותי מתבאסת, מתי אני נולדתי. ילדה רביעית, מי זוכר?
עם כובע צמר לבית התינוקות. שלושה שבועות לא יצאתי משם, המטפלות לא הרשו. אבל באתי להיניק אותך כל שלוש שעות – אמא.

והרי החדשות
המחוגים המתקתקים של השעון בטלוויזיה זוחלים לקראת תשע. והרי החדשות. חיים יבין בשחור-לבן – תיק תק תיק תק. the decomposing of the family, הערב הגוסס מוציא להורג את האידיליה המשפחתית. קיץ, חורף, בכל מזג אוויר. חמישה לתשע – לבית ילדים. צחצוח שיניים, סיפור, נשיקה, כיבוי אורות, חושך, נשימות ילדים נרדמים לאיטם, אחד אחד הם נרדמים. רק אני והמחבל שלי (מתחת למיטה, מחכֶּה לשעת כושר) נשארים ערים. לרגע, שם מתחת למיטה, דעתו מוסחת. אני מזנקת – מגפיים, מעיל, מתגנבת מאחורי הצריף של השומרת לילה, רק שלא תרגיש, רק שלא תחזיר אותי. נקישה על הדלת, אבא מנומנם פותח מיטה מתקפלת בסלון, נופלת ונרדמת מיד. בבוקר, המטפלת חמוצת פנים – עוד פעם ישנת בחדר. לכי לצחצח שיניים, חלב עם קרום, איכסה. ולכיתה.

פתגם השבוע
אִסְתְּרָא בְּלָגֵינָא קִיש קִיש קָרְיָא. כל יום שישי פתגם חדש, לקשט את השַער במחברת. אפרת, היא מציירת, אני רק צובעת. אפרת, מלכת הכיתה, אהובת נפשי, הבנות צוחקות: סוס ועגלה, מי הסוס ומי העגלה. בטח שאני (העגלה). כמעט בִּפנים אבל בצד. לא לוקחת סיכונים. לִיאַנה, מארגנטינה, ציפורניים כסוסות עד העצם, ידיים רטובות תמיד, אף אחד לא נותן יד לליאנה. גם אני לא. מריו, בפינת המטאטאים, עולה חדש, מת כמעט כל יום מיתה חדשה. אבא שלו מכה אותו בחגורה. אף אחד לא עוזר למריו. גם אני לא.

כיתה ג’
שולה, מורה חדשה. עירונית. מאשקלון. פֶּה צבוע באודם, בקיבוץ! שיעור חשבון – מרב את מבינה, חץ מושחז מכיוון הלוח. את מבינה? כן, כן, את. מסתבר שלא. יותר לא אבין חשבון. אבל בספרות את טובה, נכון? חלוקת משאבים. סוציאליזם. ועדת חברה, דיונים לוהטים. עם מי? על מי? עם ליאנה לא רוקדים. גם עם מריו לא. הם לא מִפֹּה.

פרדיננד
אני פרדיננד, באחו, מריחה פרחים, תפקיד ראשי. בשנה הבאה שאול המלך. בחשכת הליל, בלי קשת ושלח, על סוס קל עין-דורה, בא שאול המלך. כל כך רציתי להיות שאול המלך. אבל לא, אני הקריין, את כבר היית פרדיננד. חלוקת משאבים. סוציאליזם.

לסובב את הראש לקיר
בחלומות זה חוזר כל הזמן, רצה עירומה ברחוב, לא נורא אבל לא נעים בכלל. אין פרטיות לרגע, אולי בשירותים. הללויה הללו יה בצלצלי שמע, שרה לבד בשירותים – חֲזָרָה זמנית בתשובה. ארבעה בחדר, אני ועוד שלושה (והמחבל מתחת למיטה שלי) ללכת לעשות פיפי לפני השינה. לסובב את הראש לקיר. לכבות את האור. לא לקרוא. אני רואָה אותך קוראת. לסובב את הראש לקיר, אמרתי. מתיקות כבושה, אין פרטיות. זיכרון מטושטש.

משפחה
נוסעים מכאן (בשליחות המולדת). הקלה גדולה. אין מחבלים שם. תפרו לי חולצה לבנה, פרחים אדומים קטנים. שרוולים תפוחים, לי ולאן מאבונלי. ניו יורק, גשר ברוקלין בלילה, כאב של יופי חד מַכֶּה בשיפולי הבטן, רוח מבדרת שערות, חופש. משפחה for real לשנתיים. חודשיים בלי שפה בכלל, אילמת בבית ספר ללא קירות. Good morning, Mr Vernedax. בְּלִיל ילדים. אחד, מייקל על כסא גלגלים. הִידרדרות בסולם החברתי. כבר לא חברה של מלכת הכיתה. רק כריסטן, עכברה אירית עם צמות דקיקות ושלושה עשר אחים בבית, רק כריסטן חברה שלי. אני מסתדרת. לדני קשה, אני מסתדרת, כנראה. הוא לוקח סנדוויצ’ים לבית ספר רק בשקית חומה אטומה. הבוקר אין שקית חומה, הוא לא לוקח. בדרך מרים את הגרביים. שוב ושוב. free lunch בחדר האוכל של בית ספר, השפלה קטנה. שליחים לא מרוויחים הרבה – אבא. אנחנו זכאים, מסתבר. יש לי חדר. משלי. וילונות של ממש, מיטה, שולחן כתיבה אלכסוני. בית עשוי חפצים יד שנייה. שלג אמיתי ברחובות. בית אמיתי. חיים יבין לא מאיים להפציע בתשע בערב. דני דבוק לטלוויזיה. יש צבע. יובלי תינוק בלונדיני, צועק לעוברים ושבים ?what time is it. משפחה.

חולצה רטובה
בחזרה ארצה. קיץ ישראלי. חם. מחנה מדריכים. כל כך רוצה לצאת. הכיתה בוחרת ואני נשארת מאחור. דמעות. אבא יסדר, הילדה תקבל את מבוקשה. הילדה זוכרת את הבְּאֵר שם. חולצה רטובה. שדים קטנים זקורים מקור. היה שווה. איך קראו לו? היא לא זוכרת, לא משנה. היא ועצמה שם. בַּבְּאֵר.

קומי צאי
קומי צאי אחותי כלה. פסח, שמלות לבנות, זרים על הראש, ריקוד הכוהנות. פעם אחרונה על הבמה. ילדות יפות. אחר כך לא תלמד ריקודי עם. אמא מודאגת. ניצני התרופפות. סדק בבית הקיבוצי. אחר כך היא תתאהב בבחור מרוקאי, לא מִפֹּה, ותעזוב. שם הכל התחיל. היא לא רוקדת ריקודי עם, כל יום שישי ברחבת החדר אוכל. אחרי ארוחת ערב – מרק עוף עם שקדים, בשר שטוח. היא לא רוקדת. מרד חברתי או חוסר קואורדינציה?

,

מעבר לפינה: קליפות / רותם בכר

תגיות: , ,

18 תגובות »

  1. מרב, תמונות יפות ולא פשוטות שזרת יחד, עם הילדות הקיבוצית והכאב והשריטות מאז. למרות שחוויות הילדות שלי אחרות, פה ושם זיהיתי כאבי גדילה מוכרים. כתוב יפה. נהניתי.

  2. וואוו, מקסים, לא הכרתי את הצד הזה שבך. כתוב בצורה מיוחדת, ממש אהבתי. מכירה גם את הנפשות הפועלות מן הסתם וזה מקרב אותי עוד.
    מזדהה עם הרבה מן הסתם, מרגש!!

  3. כתוב נהדר. מרגש, צובט בלב ובבטן.

  4. יפה. שורט את הלב.

  5. [אני לא בת-דודה ולא מכירה, מחייכת.]

    הצורך במשפחה
    הצורך בשייכות
    המוטיב החוזר – ” לא מפה” (בקיבוץ, ‘ילד חוץ’)
    ההליכה אחר הזרם האטום – “אף אחד לא עוזר למריו. גם אני לא.”
    המחנק. החברה החונקת, סוציאליזם, ערכי הכלל על חשבון הפרט-

    והפריצה לאינדיווידואל על רקע הסדק הקיבוצי והארמז
    הפותח צוהר.

    טקסט גלוי, כן וביקורתי מנקודת מבט
    מרוחקת המדבר לא רק לקיבוצניקים לשעבר:)

    תודה.

  6. היסטוריה שלמה , על רגל אחת .
    כתוב בחן רב .מקסים .

  7. מרב, הצלחת להעביר תמונות ילדות וחוויות בכתיבה חזקה. אהבתי את הקיטוע ואת התמצות.
    יכולה גם להזדהות עם הרבה מאוד קטעים למרות שגדלתי רק עד גיל 4 בקיבוץ ואני מבוגרת ממך.
    חזק מאוד.

  8. מאד נהניתי לקרא

  9. כל כך הרבה משלך הדהד אצלי, וכל כך יפה חיברת את הנקודות האלה לנרטיב. אוטוביוגרפיה בפרקים ליריים. מקסים.

  10. וואו מרב!
    ממש יפה.
    משפטים קצרים, חדים, מפלחים את הלב כחצים.
    זו פרוזה חזקה, זו שירה, זה אלבום תמונות כואב ומרגש.
    אלו חיים, שהצלחת לתת להם כאן ביטוי מרשים ביותר, שמהדהדים בו כל מיני “מחוזות”.
    ממש תודה על חלקת היופי שהענקת לנו.

  11. תודה שקראתם (-:

  12. איזה בית זה היה, הבית הקיבוצי! לקחתי משם רק את הטוב (כישרון מולד), ואני מתגעגעת. אולי פעם אכתוב על זה.
    תודה. בגלל הפרסום של חוה ניסימוב בגיליון זה, זה לא יכול היה שלא להזכיר לי את ספרה: “ילדה משם”, הכתוב גם הוא בקרעי זיכרונות קצרים.

  13. חזק, כואב ומעורר אינסופ זכרונות חבויים.

  14. שיחזרת כל כך בחיות את התמונות והמלים שנצרבו בך בשנים המעצבות. יפה איך שהפסיפס המקוטע עם רגעי צער וחסד הופך לחיים שלמים. כתוב בחן וברגישות רבה לפרטים

  15. איזה יופי של כתיבה וסגנון.
    יאללה תחצי את הקווים ושאותך יתרגמו לסוואילית.

  16. מצטרף לאדם.

  17. אני רוצה עוד. נחתך לי מהר מידי. מעניין ומעורר אמפטיה.

  18. תודה על תגובותיכם, המשך יבוא, אני מקווה (-:

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.