גלים מתנפצים / נעם רז  

הים כבר לא מלוח כמו אתמול, וזו לא אשמתו. זו אשמתי. הפסקתי לבכות בלילות למרות שהוא המשיך לא להיות לידי, וזה יכול היה להיות בסדר, אם גם הוא היה מפסיק לבכות. אבל הוא, הוא לא הפסיק לבכות, והאוקיינוס האטלנטי נהיה מלוח יותר ויותר בעוד הים התיכון נעשה מתוק יותר מרגע לרגע. מתיקות מרירה כזו, שעוטפת אותך ולא נותנת לך מנוח, מתיקות כזו שלמרות שעברו כבר שלושים שעות מהרגע שבו הכנסת את המים המתוקים-מרירים אל תוך הפה שלך הטעם עדיין נשאר שם, ולא משנה מה תשתה או תאכל, הוא ימשיך להישאר שם, גם אחרי שיעברו כבר שמונים שעות, גם אחרי שיעברו כבר מאה עשרים ותשע שעות.

אני מביט למטה, אל הים ועוצם את העיניים, מקשיב לרחש הגלים, נותן להם לקחת אותי למקומות האחרים, אל האוקיינוס האטלנטי. מדמיין לי לרגע אחד, אולי אפילו לשניים, איך האוקיינוס האטלנטי עוטף אותי, כפי שהמרירות המתוקה עוטפת את הפה שלי, רק שבמקרה הזה האוקיינוס האטלנטי עוטף את כל גופי, והטעם והתחושה לא מרירים בכלל, הם ההפך ממריר, הם גם לא מתוקים. הם משהו מעבר לזה, מין טעם כזה שאי אפשר לתאר במילים, כזה שמכסה לך את כל הגוף ולא נותן לך מנוח, ואתה לא רוצה שייתן מנוח. אתה רק רוצה עוד ועוד ממנו, למרות שיש בזה משהו קצת נורא, למרות שאתה יודע שברגע שהוא יפסיק לעטוף אותך, ברגע שתינתק מן המגע שלו, אתה תרצה אותו, חזק יותר מכל דבר אחר בעולם. כי המגע הזה הוא ממכר, ואין ממש תרופה, או מוסד גמילה, אתה לבד בקרב הזה, לגמרי בעצמך.

אבל הטעם הזה לא עוטף אותי, לא משנה כמה חזק אני עוצם את העיניים וכמה חזק אני מחזיק את האגרופים שלי, הוא מסרב להגיע, ממש ממאן. אז אני נשאר שם, על המזח, עם עיניים עצומות ואגרופים קפוצים ומחכה שהוא יבוא אלי. והוא בא. גל ועוד גל ועוד גל, ואפשר כבר לראות אותו, להרגיש אותו, את המליחות שלו עוטפת אותי, מנסה לגרות את אזורי החישה במוח שלי, מנסה לגרום לי להתמסר. אבל לא משנה כמה חזק אני רוצה להתמסר, כמה חזק אני דופק על החומות שנמצאות לי בראש, כמה מים מלוחים אני שופך עליהן, הן ממשיכות לעמוד, והן איתנות. ואני בוכה. אבל הוא לא שומע את הבכי שלי, אני רק מספר לו עליו, בקול קר ונטול רגש. וכשהוא עוטף אותי, אני נשאר באותה התנוחה, לא זז, לא לוחש, לא מרגיש, רק מספר לו שעמוק-עמוק בפנים אני בוכה, עמוק-עמוק בפנים אני אוהב אותו, או לפחות רוצה לאהוב אותו, שזו אשמתי, ואני מצטער.

עוד גל מתנפץ, על החול הרך, ולא על המזח. וכבר די ברור שזה נגמר, לפחות, זה ברור לי. ואני רק שוכב לי על החול הרך, מביט בשמים הכחולים ובעננים הצחורים ומייחל לרגע שבו כל זה ייגמר, לרגע שבו אני אפסיק לנסות לפרוץ את החומות שהקימה האבולוציה, לרגע שבו מנגנוני ההגנה שנמצאים אצלי במוח, בגנים, אלו שמעניקים לאהבה משמעות יפסיקו לפעול, לרגע, שבו אני אוכל לעמוד על המזח, וכשהוא ישאל אותי, אם אני אוהב אותו, אני אוכל להגיד לו שלא. להגיד לו שלא ולא לבכות, ולא להרגיש נורא ואיום. לרגע שבו אני אביט על הים התיכון שנמצא למרגלות המיטה שלי, ארים את הידיים לאט-לאט, יחד עם הכפפות הכחולות שהוא הביא לי בפעם השנייה שנפגשנו, אלו שהיו שלו כשהיה קטן, כדי לחמם אותי, שקר לי ואני מתגעגע אליו. ארים את הכפפות, ובשנייה שבה הן יהיו מעל הים, בשנייה שבה הגל האחרון יתנפץ על החול הרך, אני אשחרר את האחיזה בהן, אשחרר את האחיזה שלי בהן ואתן להן ליפול. והן ייפלו, והרוח תשרוק, ואני לא אהיה עצוב, לפחות לא עצוב מספיק בשביל לבכות, וגל, גל יסתכל עלי מהמים השחורים והמלוחים שלו ויהנהן, הנהון עצוב אבל מבין שכזה, מבין באמת, לא מבין כי הוא אוהב אותי והוא לא יכול לשאת את המחשבה שניצלתי אותו, לא מבין כי הוא אוהב אותי ולא מסוגל לעכל עדיין את המחשבה שזה נגמר. ואני, אני רק אעמוד על המזח, ואלחש לו שיגיד לי שהוא אוהב אותי, שנייה לפני שהגל האחרון, זה שפספסתי בזמן שהייתי עסוק עם הכפפות, יתנפץ, על החול הרך.
,

מעבר לפינה: ארון עץ אורן טבעי / הדס לאור אשור

תגיות: , ,

תגובה אחת »

  1. מקסימה הפרוזה השירית המדוייקת הזאת
    והמדייקת נופים פנימיים כחיצוניים.
    כמו לשהות בתוך נשמת המספר הרוחשת בגליה
    המטאפוריים ביחסה המסרב להינתק-
    נשמת ים אחד לנשמת ים שניה.

    תודה,
    זיוה

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.