הר געש / שימרית אברהם  

בשפה זרה נעלמים הדברים הדקים.

יש דברים שתופסים מהר יותר ודברים שבאים אחר כך, זה משתנה משפה לשפה, מאדם לאדם. אבל הדברים הדקים מחכים תמיד לסוף. אף אחד לא מלמד אותם. לומדים דקדוק, אוצר מילים, לכתוב, לקרוא, הגיה נכונה… המון דברים עבים. כשכבר מדברים את השפה מגיעים דברים עבים אחרים: מבטא, מילים שגורות יותר ופחות, סלנג, מנגינה של השפה…

ואז מרגישים שממש חיים אותה. שהנה, אני חלק ממנה והיא ממני.

עד שנתקלים בדבר דק.

בדרך כלל יכולים לעבור ימים רבים ללא היתקלות. משהו צריך לקרות כדי שזה לא יעבור בשלום. הרי כולם יודעים שזו אינה שפת האם שלך, לא יתקנו אותך על כל צעד ושעל. אז מתקנים את העבים. הטיית פועל לא נכונה, טעות במין שם העצם, צוחקים קצת על המבטא. המפחיד בדברים הדקים הוא שאינך יודעת שטעית עד שמאוחר מידי. כי לטעות בדקים יש משמעות. ואין זה מובן מאליו שהטעות נובעת מקשיים בשפה.

הומור – על מה מותר לצחוק ועל מה אסור, הגבול בין ציניות לרצינות. לא מדובר פה על אסור במובן של פוליטיקלי קורקטנס. אני יכולה לצחוק על משהו או לומר בציניות, לא ציניות ברוטאלית, משהו דק. יסתכלו עלי במבט לא מבין. מבט חוקר, מנסה להבין אם אני רצינית או לא, חצי בהלם, כי אף אחת מהאפשרויות לא סבירה. אם אני רצינית עברתי גבול, אם אני צינית חציתי קו אחר. אין מוצא. אין מה להסביר. זו תרבות אחרת . להגיד “זו תרבות אחרת” גם לא יעזור. ההלם כבר בחדר.

ויכוח. דת, פוליטיקה, לא משנה. אחד הנושאים הטעונים הללו. לאט לאט הויכוח מתלהט. אם צועקים, קוטעים אחד את השני או עושים כל דבר עבה אחר – אין בעיה. האחד שולח עקיצה קטנה לשני – דקה – ודו משמעית. זה כואב. כואב יותר מסטירה. הדברים הדקים תמיד מכאיבים יותר. אני נשארתי עם משמעות אחת בלבד. השניה דקה מידי. הויכוח מתפצל. אני מדברת במילים עבות על נושא עבה. הם מדברים על שני נושאים עם מילים עבות ודקות. אני לא רואה, לא שומעת את הזרם התת קרקעי, את הדיון הנוסף. כשאחוש אותו כבר יהיה מאוחר מידי. הר הגעש התפרץ לידי. עכשיו אני רואה. יופי. מאוחר מידי. עכשיו להסביר שלא הבנת, “אלו ניואנסים של שפה”… התפרץ פה הר געש! ניואנסים לא מעניינים איש.

החמור הוא שאת גם לא יודעת בודאות האם לקחְת חלק פעיל בחימום הלבה או לא. ברור שלא גרמת לפיצוץ. הרי געש לא מתפרצים סתם כך. אבל אולי, במהלך השיחה בה היית מודעת רק לרובד אחד, הוספת שמן למדורה של הרובד השני… זה יכול לקרות גם בשפה שלך, אבל נדיר יותר. ולכל הפחות אחרי שכבר הוספת שמן את תראי את הלהבה גדלה פתאום ותדעי שזו את. שלא בכוונה, שלא ביודעין, אבל את. שצריך אולי לשאול מה קרה. או אולי ללכת. או להתנצל. אבל משהו צריך.

וכך, בשפה אחרת, הטמפרטורה עולה, הלבה מתחילה לבעבע, ייתכנו אפילו כמה רעידות אדמה והחושים שלך קהים. אינך רואה את העשן, אינך מריחה את ריח השריפה, גופך אינו חש את הרעידות ולא את החום העולה בזמן שאוזנייך אינן שומעות את השיחה התת קרקעית ופיך לא חש בטעמה המר.

עד הפיצוץ. כשמגיע הפיצוץ כל החושים מתעוררים. הפיצוץ לא דק. הוא עבה. עבה מידי. כל כך עבה עד שהוא גורם לך לראות דברים דקים ביתר בהירות. פתאום את רואה את השיחה השניה, שנעלמה מעינייך קודם. מילים מקבלות משמעות אחרת, פרצופים, הבעות, חצאי חיוך. את לא בטוחה מהי משמעותו של כל אחד מהם. אבל ברור לך שהשיחה היתה גדושה בדקויות.

זרות היא לשבת למרגלות הר געש מבלי להבחין בו.

,

,

מעבר לפינה: אנדרלמוסיה מציירת את הטטושון / לי עברון-ועקנין

תגיות: ,

10 תגובות »

  1. בלשנות ופסיכולוגיה געשית- יפה.

  2. נכון מאד. קשה להסביר למי שלא חווה בעצמו. כתוב קצת ארוך מדי.

  3. שמרית,
    מעניין ביותר ואמיתי.הגרוע מכל הוא שלעיתים (במדינות מתורבתות)לא נודע לך (שחצית את הגבול) הדק, ואתה
    אולי לעולם לא תדע.
    דוד חיים

  4. הי שמר,
    יופי של כתיבה.
    האם נכתב בעקבות מקרה מסוים?

  5. נכון. ויפה. יש מחסומים שאי אפשר להוריד.

  6. תודה רבה לכולם.
    מורן- מקרה מסוים היווה טריגר לכתיבה ולהיזכרות בעוד מקרים

  7. נהדר.חווה את זה כל הזמן. יש דברים שנוח לי להגיד בספרדית (שפת אם) וכאלה שבעברית. ויש דברים שגרמו למבוכה רבה כאן ושם.כתוב יפה.

  8. שימרית,
    אפשר פשוט לבחור לא לדבר בשפות זרות…:)
    כל הכבוד!
    שרון

  9. לשרון-
    בדרך כלל השפה הזרה היא שפתך שלך המדוברת בז’רגון פנימי של חבורה או קבוצה אחרת. אין מוצא מלמפות אותה ביטוי אחר ביטוי, כמו שמטפסים על הר.

  10. אין “פוליטיקלי קורקטנס”, יש “פוליטיקלי קורקט”, ויש גם “פוליטיקל קורקטנס” ובאנגלית: politically correct; political correctness

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.