* / תמרה אור סלילת
,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,הַבֵּן שֶׁלִּי מֵת הַבֵּן שֶׁלִּי ת
,,,,,,,,,,,,,,,הַבֵּן שֶׁלִּי מֵת הַבֵּן שֶׁלִּי מֵתתת
,,,,,,,,,,הַבֵּן שֶׁלִּי מֵת הַבֵּן שֶׁלִּי מֵתתתתת
,,,,,הַבֵּן שֶׁלִּי מֵת הַבֵּן שֶׁלִּי מֵתתתתתתת
הַבֵּן שֶׁלִּי מֵת הַבֵּן שֶׁלִּי מֵתתתתתתתתת
הַבֵּן שֶׁלִּי מֵת הַבֵּן שֶׁלִּי מֵתתתתתתתתת
הַבֵּן שֶׁלִּי מֵת הַבֵּן שֶׁלִּי מֵתתתתתתתתת
הַבֵּן שֶׁלִּי מֵת הַבֵּן שֶׁלִּי מֵתתתתתתתתת
הַבֵּן שֶׁלִּי מֵת הַבֵּן שֶׁלִּי מֵתתתתתתתתת
הַבֵּן שֶׁלִּי מֵת הַבֵּן שֶׁלִּי מֵתתתתתתתתת
הַבֵּן שֶׁלִּי מֵת הַבֵּן שֶׁלִּי מֵתתתתתתתתת
עַכְשָׁו,
אַחֲרֵי שֶׁהוֹרַדְתִּי אֶת זֶה מֵהַלֵּב אֲנִי יְכוֹלָה
לְהַתְחִיל לִכְתֹּב. אַךְ
שְׁבַב
זִכָּרוֹן תַּחַת צִפֹּרֶן אֶצְבָּעִי
החיבור שאת עושה לשפה האינטרנטית והויזואליות הגרפית של השיר לוקחים המון פוקוס ולא ממש משאירים מקום למשהו אחר
לכן הגעתי לסיפא קצת חסר נשימה
. קשה גם להגיב לשיר שמטיח בך בפטיש 5 קילו את העובדות הקשות. כמעט כמו לשמוע צרחות של כאב ולדון בערך הפואטי של הזעקה,יחד עם האי נוחות שיש בעיסוק בעניני ערכים האמנותיים כשמישהו מתפתל מכאב
חזק מאוד.
מרגישים כל-כך.
תודה לך
מזעזע!!!
הצעקה עוברת היטב. ואחריה האינוּת.
חזק. תודה.
שיר נפלא שמטלטל בין שני הקצוות של ההתמודדות עם הכאב מחד (כפי שמופיע בסוף) מבע מצומצם מאופק עד כדי אילמות כמעט ומאידך (כמו בפתיחה) זעקה חסרת רסן בשפה הכי פחות פואטית שיש. ויאפה שהוא בין הקצוות נמצא הכאב שכמו מגמה גועשת מחפש סדק כלשהו בקרום הכדור ובלבד שישתחרר…
תנחומיי,
איציק.
קודם הגבתי אינטואיטיבית,
ורק אוסיף שהניסיון האופייני “להוציא”
להשתחרר ואולי בעצם להדחיק-
בלתי אפשרי כי ניתן לכתוב את הבן, במקרה הזה,
כזיכרון
ולא כחי והאבל נותר עמך תמיד.
וכמובן תנחומיי.
השיר הזה נוגע בפחדים הכי עמוקים, לא סתם נוגע – צועק אותם.
כאב לי בבטן לקרוא אותו, ועכשיו אחרי שסיימתי לקרוא (חמש פעמים לפחות) הוא מהדהד לי בראש ומטריד כמו שבב מתחת לציפורן.
תמרה יקירתי
קרעת את ליבי אמש כשקראת באנגלית
עכשיו הרגשתי וראיתי אווירון נכנס בתוך מגדל התאומים
שלך מאירה
הפלת בניין שלם על הקורא
בניין עם המון כח
זעקה איומה נחרטת בקורא
ואי אפשר לעבור ממנה לסדר הדברים האחרים
תודה, באמת, מקרב לב לכל הקוראים ששרדו את השיר… 🙂
במובן מסוים אני מפילה עליכם את ה”בניין” הזה כי אני לא יכולה לשאת אותו לבד…
אני רק מקווה שמעבר לצעקה זה גם קצת מנחם, כי האמנות מאפשרת לנו להתמודד עם הדברים הכי איומים.
אני חשבתי גם שיכול להיות שאת כותבת את הפחד, לאו דווקא את מה שקרה. כמו בספר של גרוסמן, אשה בורחת מבשורה. וחוץ מזה יפה וכתוב חזק. אני נזכרת גם בתערוכה שראיתי פעם, בבית האמנים בתל אביב, אני לא זוכרת איך קראו לה, אבל היו בה “עצמי נפש קטנים” (כך במקור) וכל מיני עצמים שקשורים למחלת סרטן, ככל הנראה, של מישהי קרובה מאוד, כנראה בת. זה היה חזק וכואב, כמו שלך. מה אפשר לשלוח עוד.. תנחומים? אם אפשר.
אין לי מילים . מקורי מעניין יוצא דופן ועצוב נורא.
ואם זה אכן מתעד מציאות שלך – ניחומי .