אנדרלמוסיה מציירת את הטטושון / לי עברון-ועקנין  

המכשפה אַנדרָלָמוּסיָה היא לְבַדית כמו כל המכשפות, חוץ מזה שהיא גרה עם החתולה שלה זנביקה, וחוץ מהטַטוּשׁוֹן. הטטושון הוא לטא שהתגורר פעם על הקיר בביתה, והם נהיו חברים. אבל הוא יצא למסעות ואנדרלמוסיה מתגעגעת אליו.

והנה, עכשיו הטטושון שלח לאנדרלמוסיה גלויה מאלסקה:

“דְרָלָה היקרה, קר כאן נורא ואני מכווץ מקור. יש כאן כל כך הרבה דגים – זנביקה הייתה נהנית! אני מקווה שאת זוכרת אותי למרות המרחק.”

אנדרלמוסיה נבהלה פתאום, שמא אינה זוכרת את הטטושון. היא זוכרת שהטטושון היה מנמנם על הקיר ומחליף צבעים, אבל אולי זה לא הטטושון הנכון, כי היא זוכרת אותו בלי מרחק ובלי למרות ולא מכווץ מהקור.

כדי לבדוק, לקחה דף ועיפרון ופקדה על העיפרון:

“עיפרון עיפרון,

צייר לי מיד

את הטטושון.”

והעיפרון צייר לטא, שנראה פחות או יותר כמו הטטושון, אבל אנדרלמוסיה לא הייתה מרוצה. “לא רואים כאן איזה מצב רוח יש לו, ואם הוא ער או ישן. לטטושון תמיד יש מצב רוח כלשהו, אפילו כשהוא שקוף.”

והיא קראה לזנביקה, שבדיוק ישנה לה על אדן החלון עם הראש בתוך הזנב, ובהתחלה העמידה פנים שאינה שומעת, ואחר כך קמה לאט לאט וקימרה את גבה ופיהקה פיהוק גדול כדי שאנדרלמוסיה תשים לב לטרחה שלה, אבל מכשפות בדרך כלל לא שמות לב לטרחה של חתולים.

“בואי, תסתכלי בתמונה ותגידי לי אם זה הטטושון הנכון.”

זנביקה התקרבה, מצמצה קצת בעיניה הלומות השינה ואמרה: “זה בהחלט נראה כמו הטטושון, אבל אם את לא בטוחה, אולי תשלחי את הציור לטטושון ותשאלי אותו אם זה הוא.”

אנדרלמוסיה חשבה שהטטושון לא מוסמך לקבוע אם הוא הוא או לא, אבל החליטה שהעצה של זנביקה יותר טובה מכלום, קיסמה מעטפה ופקדה על הציור שבמעטפה:

“אל אלסקה בחיפזון

היישר לטטושון.”

במהרה הגיעה מעטפה בחזרה מהטטושון, כי אנדרלמוסיה קיסמה לו תגובה במהירות מכשפית בגוביינא. אנדרלמוסיה פתחה את המעטפה וראתה שם ציור. “מי זאת הילדה הזאת? מה פתאום הטטושון מצייר לי ילדה?”

זנביקה, שכבר החלה ללכת חרש חרש אל אדן החלון, שם עוד התלטפה לה קרן שמש אחרונה, נאנחה ושבה על עקביה. “זאת לא ילדה,” אמרה מיד. “זאת את, המכשפה אנדרלמוסיה.”

“מה פתאום,” התרגזה אנדרלמוסיה. “אני הרבה יותר גדולה ומפחידה, ולא נראית בכלל כמו ילדה. תגידי לי בכנות,” תפסה בזנבה של החתולה המתחמקת, “ככה אני נראית לך?”

“כן,” אזרה זנביקה עוז, “זאת את, בדיוק את.”

“אוי ואבוי,” אמרה דרלה. “איך אני יכולה לזכור את הדיוק של הטטושון אם אני לא מכירה את הדיוק של עצמי? ואולי באמת המצויר עצמו לא מוסמך לקבוע אם הוא הוא.”

“העיקר שאת מכירה את הפנים של עצמך ולא את החוץ,” אמרה זנביקה. “החוץ פחות חשוב – למרות שנעים ללקק אותו,” הוסיפה אחרי מחשבה.

“נכון,” אמרה אנדרלמוסיה. “מרוב בלבול שכחתי את עצמי, ומזל שיש לי פה חתולה שחוזרת כמו תוכי על דברי החוכמה שלי, המכשפה אנדרלמוסיה. הרי מזמן הסברתי לך על הפְּנים שהוא הכי חשוב.

“כי את האחר

רק מבחוץ אפשר לצייר

ואת עצמי מבפנים

אפשר לזכור אם מתרכזים.”

“ובשביל להתרכז, הכי טוב לישון,” אמרה זנביקה וכבר קפצה בחזרה אל אדן החלון.
“כאילו שריכוז של חתולים זה חשוב. הרי מדובר כאן על מכשפות,” רטנה אנדרלמוסיה, אבל הלכה גם היא למיטתה, להתרכז קצת בעצמה הנכונה, המדויקת.

,

,

מעבר לפינה: שאיפות / עדי גינת

תגיות:

24 תגובות »

  1. נהדר!!! איזה תענוג….

  2. יש לציין שאמה הרוחנית של אנדרלמוסיה היא כמובן תנינה, המכשפה המוצלחת של נורית זרחי.

  3. Tous les artistes
    dans le monde
    chantent pour toi
    ce jour (?)

    באמת תענוג.

  4. נהדר !! :) )

  5. נהדר! כל הדמויות ואת בעיקר!
    נשיקות.

  6. כסיפור לילדים זה חמוד. רק שאי אפשר להבין אלא אם קוראים את התגובה הרלוונתית. לא ידעתי שזוטא מפרסם גם יצירות לילדים…

  7. ללוחמת תרבות: אנחנו מפרסמים כל סוג של יצירה – שירה, פרוזה, משהו בין לבין, סיפורי ילדים, מסות וכד’ – כל עוד היא מתאימה באופיה לקצר-העט ולגיליון הספציפי. ואגב, אני חולק עליך לגבי היותו של הטקסט בעת משמעות לילדים בלבד – בעיני מדובר על יצירה שפונהה הן לילדים והן למבוגרים 0במיטב המסורת של יצירות מעין אלה).

  8. איזה יופי כפרה!

    אני חובבת תנינה וזה בכלל נהדר. :)

  9. אני מבינה שזנביקה היא גם כן מה שנקרא “המבוגרת האחראית בבית”, והיא מלאת חן. ו”לטא” זו מלה נהדרת – אף פעם לא נתקלתי בה קודם.
    והצחיק אותי המשפט ההוא על מי שלא מוסמך לקבוע אם הוא הוא או לא. נזכרתי בסיפור על המלומד השוטה שנתקל במקרה במכר ישן ואמר לו: “הי, אמרו לי שמַתָּ,” והמכר אמר לו: “נו, והנה אני חי וקיים לנגד עיניך,” והמלומד התעקש ואמר: “לא-לא, זה שסיפר לי על כך הרבה יותר מהימן בעיני ממך.”
    היה לי כיף לקרוא.

  10. קיצרתי את השם כי אפילו השם שלי, בלי השם של אנדרלמוסיה, ארוך מדי לזוטא.
    תודה לכל המגיבים, שימחתם אותי מאוד.
    ללוחמת תרבות, אכן, הסיפור נכתב כסיפור-ילדים-למבוגרים.

  11. לי אני אוהבת את הדמיון והחוכמה הכרוכים בחן רב!

  12. נהניתי מאוד ואני רוצה עוד מזה! לא מכירה את תנינה רק קראתי שאת אוהבת אותה. אני אוהבת את אנדרלמוסיה ומבינה למה את לא מפרגנת לי מכשפות כי אני לא נראית כזו? אז תדעי לך שאני מכירה את עצמי יותר טוב ולילה טוב!וילדים מבוגרים יש הבדל?

  13. פשוט נהדר

  14. קראתי בהנאה רבה. מחכה לספר. זנביקה הזאת נראית אחלה חתולה. בא לי עליה.

  15. מירי, בוודאי שאני מפרגנת לך מכשפות! כנראה לא הייתי ברורה.
    יעלה, זנביקה הייתה נהנית אצלך…
    חני והרב השובב (איזה כינוי!!!) – תודה!

  16. סיפור ילדים טוב – מתאים תמיד גם ל”גדולים”. נחמד הסיפור הזה. לא מכירה את תנינה. צריכה לחפש עבור הילדים. כה לחי.

  17. לי, נהניתי מאד.יש דמיון זורם וכובש, עומק,הומור. כפי שנאמר, סיפור מתאים לילדים
    ולמבוגרים.
    עקיבא

  18. תודה חיה, תודה עקיבא.
    עקיבא, לפני המון שנים וכששמי היה לי עברון ראיינתי אותך לעיתון ירושלים. :)

  19. תענוג גדול ללוחמת תרבות – גדולים ממני כבר אמרו שכולנו ידים גדולים או מבוגרים קטנים, תשחררי קצת מהציניות שאוכת אותך

  20. איזה יופי !!! ואני מתה על תנינה !!!

  21. שאול וייס, לוסי – תודה רבה!

  22. קראתי את הסיפור כמו סרט מצויר. כולל המוזיקה. נפלא. וללוחמת התרבות, או הלוחמת בתרבות, כפי שמצטייר מתגובותייך המלומדות לכאורה- הרבה מפליאת הילד לא נשאר בך. ככה זה כשיודעים יותר מדי ולא מתרגשים מכלום.

  23. איך את כותבת מתוק!
    ואיך השתחלה לך ככה, בלי משים, H לשמך.

  24. פנטסטי! לא מכיר את המכשפה של זרחי אבל זו מצאה חן בעיניי מאד מאד!
    ב”ה אדפיס ואקרא לבנותיי, הן ישתגעו על זה, אני בטוח:-) אחר כך גם תגענה התובנות…

    איציק.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.