התרת נדר / חנה קב-רוט  

לאבי

היום שבו נשבעתי את השבועה הנוראה התחיל דווקא כיום טוב ומבטיח. אילנה חזרה מחופשת הקיץ ושוב היה לי עם מי לשחק. זה עשוי להישמע מוזר שבכפר שרובו ילדים לא נמצא מי שישחק איתי מלבד אילנה. אבל היא היתה בת גילי היחידה בכפר וכמוני, בת של מדריכים במוסד, ואילו השאר היו ילדים יתומים, מבוגרים ממני, שנהגו להקניט אותי, בעיקר בגלל מציצת האצבע שלא הצלחתי להיגמל ממנה. כשהתלוננתי על ההצקות בפני הורי, הסבירו לי שעלי להתחשב בילדים, שהרי לי יש בית ובו אימא ואבא ולהם אין.
היה בוקר יפה בשלהי הקיץ וקרירות של סתיו כבר הסתמנה באוויר. אילנה ואני ישבנו בצל עץ התות, מתנשפות לאחר תחרות ריצה. אילנה, שהשיגה אותי, מחתה זיעה בשולי חולצתה ופניה קרנו ואני כל כך שמחתי לשובה, עד כי אפילו כישלוני בריצה לא העכיר את מצב רוחי הטוב, מה גם שהתנחמתי, כרגיל, במציצת אגודלי. אבל אז אמרה אילנה שאני מתנהגת כתינוקת ממש ואף אחד לא יאמין שאני כבר בת שש. בלעתי את העלבון ובעודי חונקת את דמעותי אמרתי לה שזהו. החלטתי להפסיק עם מציצת האצבע אחת ולתמיד. אבל היא רק צחקה, אז פלטתי “אני נשבעת בחיי אימא שלי, שיותר לא אמצוץ אצבע אף פעם ולעולם”.
עוד בטרם סיימתי את השבועה, התחרטתי. ידעתי כי מכאן ואילך אסור לי באיסור מוחלט למצוץ אצבע, אפילו לא בסתרי-סתרים. עמדתי בגבורה בשבועתי כל אותו היום, אבל לפנות ערב, מבלי שהרגשתי מתי ואיך, מצא האגודל את מקומו בפי. לרוע מזלי שהתה אימי אותו שבוע בתל-אביב אצל אחותה. לבת כפר כמוני, שרק לעתים רחוקות יצאה ממנו, וגם אז – רק למושבה הסמוכה, נראתה תל-אביב רחוקה כמו סין. עתה ידעתי לבטח, כי אמי הנמצאת מעבר להררי חושך לא תשוב אלי לעולם, אלא תמות במרחקים ובאשמתי.
בצר לי, ניסיתי לחזור על טקס ותפילה סודיים, שהמצאתי כדי להבטיח את שלום הורי. הטקס היה מורכב מצעדים קדימה ואחורה, פרישת כפיים וקידה. התפילה שנלוותה אליו היתה קצרה: “אלוהים הטוב.עשה שהורי לא ימותו לא עכשיו ולא אף פעם. תודה!”. כל בוקר הקפדתי לקיים את הטקס ואת התפילה. לפעמים, לאחר שיצאתי מהבית, הציקה לי מחשבה, כמו זו המטרידה אדם שאינו זוכר אם כיבה את התנור או נעל את הדלת בצאתו מהבית, שמא שכחתי פרט מפרטי הטקס, ואז הייתי חוזרת עליו שנית. הפעם, אמרתי בלבי שאחזור על הטקס ואוסיף לתפילה בקשה שהשבועה לא תיחשב. הקפדתי יותר מתמיד שלא לטעות ולא לשבש מאומה, והדבר עלה בידי. אבל כשניסיתי לומר את התפילה אבד קולי.

אבא שם לב שאינני כתמול שלשום וכמה פעמים במהלך הערב שאל אותי אם קרה משהו. אני רק הנדתי ראשי בשלילה ושתקתי. אבל כשאמר “אל תהיי עצובה, מחר אמא חוזרת” פרץ הבכי שהיה אצור בתוכי כל היום ותוך כדי השתנקות סיפרתי לאבי על השבועה. אבא הקשיב לי בשקט וכשסיימתי קם ממקומו, ניגש אל הכוננית, הוציא מתוכה ספר תנ”ך ואמר “אל תדאגי, יש דרך לבטל את השבועה”. אבי אמנם גדל בבית דתי, אבל לא היה איש מאמין. הוא הפסיק להאמין באלוהים, כך סיפר לי לימים, לאחר שאחותו הצעירה מתה בהיותו בן עשר. אבל את זה ידעתי רק בדיעבד ובאותו ערב לא היה לי ספק באמונתו. הוא הסביר לי את משמעות המושג נדר ואמר כי השבועה שנשבעתי כמוה כנדר ובתורה כתוב שאב רשאי להתיר את נדריה של בתו. אחר כך הניח את ידו האחת על הספר והשנייה על ראשי ובקול חגיגי אמר לי “בזה אני מתיר את נדרך והוא בטל ומבוטל”.
את השקר הזה של אבי אני זוכרת לטובה לא פחות מכל האמיתות שלמדתי ממנו בחייו.

,

מעבר לפינה: קאנטרי קלאב / רות גזית ארגוב

תגיות: , ,

23 תגובות »

  1. יופי של סיפור, כמה מרגש!
    גם כתוב היטב. נהניתי.תודה!

  2. סיפור נפלא, רגיש, ומכמיר לב. כתוב נהדר וגם נותן חומר למחשבה. מאוד אהבתי את המשפט האחרון החכם והיפה. הורה בונה, הורה הורס.

  3. איזה יופי. זה אפילו עדיף על שקר לבן – הוא מבריק באור יקרות.
    סיפור נוגע ללב.

  4. טקסים, שבועות, פזיזוּת וכמה הכול מועצם בעין הילדוּת
    והדמויות והתחושות סביבן, הממשיכות ללוות גם בעתיד. ולתמיד.

    מילותייך שוקעות
    נהניתי לקרוא
    תודה
    זיוה

  5. אהבתי מאד. גם אני הייתי מכורה לאגודל. הפסקתי בסיועה של פלטה נשכנית.

    הסיפור אמיתי, קטן ונוגע. הייתי איתך.

  6. איזה סיפור מותח ומרגש!

  7. סיפור מרגש שנוגע במוטיבים חשובים מעולם הילדות, הפחד של ילדים שהוריהם ימותו, שחשיבת המאגית המלווה בטקסים כפיתיים (אופיינית לילדים אך לא רק להם) ומעל הכל תבונתו של האב שמצליח להרגיע את הילדה תוך שהוא מאמץ את נקודת מבטה.
    מזכיר לי סיפור של הבעש”ט שריפא משוגע שחשב את עצמו לתרנגול הודו על ידי כך שעשה עצמו אף הוא כמי שחושב שהוא תרנגול הודו ומנקודת התחלה זאת הגיע לריפוי.
    יש כאן “דיבור משולב” שמבטא הן את נקודת הראות של מבוגרת (המספרת) וכן את נקודת הראות של הילדה (החווה). יופי.

  8. מתוק ומענג.

  9. סיפור אותנטי המלמד על החשיבה הנאיבית של ילדים, קשיי גמילה ועל כוחו של הורה לרפא או להעצים פחדים. אהבתי

  10. דאוס אקס מכינה – אל מתוך המכונה. הגואל הגדול, האב שהשכיל בחכמתו וברגישותו להיכנס לנבכי נשמתה של בתו ולשחררה מהמצב הקשה בו הייתה נתונה. סיפור נפלא על אהבה ואור.

  11. סיפור נוגע ללב הממחיש תהליכים פסיכולוגים מורכבים: כפייתיות ראשונית – מציצת האגודל – מתחלפת בטקס-תפילה כפייתי אף הוא, כשבבסיס רוחשת כל העת החרדה.
    האב מכיל ומעניק את הביטחון הנכסף המאפשר להתגבר על החרדה ולוותר על הכפייתיות.
    אהבתי.
    הערה קטנה: הייתי משמיטה את המשפט המפורש שמקשר את הטקס הילדי להפרעת OCD

  12. תודה על הסיפור הנהדר!

  13. האב דמות מיוחדת , אדם מבוגר המסוגל להתבונן בעולם מנקודת מבטה של ילדה בת שש.
    לכן עולה בידו לשחררה מהמועקה. סיפור ממוקד ומרגש.

  14. הסיפור יפה מאד. אבל זה לא שקר. לאב מותר להתיר את הנדר של בתו. המשפט האחרון מקלקל.

  15. כמה גדולים מהחיים יכולים הורים להיות. הכי קרובים והכי אדירים בוזמנית.

  16. לאסף הרי. תודה על דבריך. באשר להערתך – השקר אינו הטענה שאב רשאי להתיר את נדרה של בתו. זה אכן נאמר בתורה.’השקר’ נעוץ בהעמדת הפנים של האב, כאילו הוא מקבל את אמונתה של הבת בכוחה המאגי של השבועה והוא מציע לה פתרון מן התורה, וגם בתורה, מסתבר בדיעבד, איננו מאמין.שהרי לו פעל על פי אמונותיו, היה פוטר את כל העניין במשיכת כתף ומסביר לילדה שאין ממש בשבועה. אולי העמדת פנים אינה בדיוק שקר, אבל כך היא נתפסת בדיעבד על ידי המספרת ועל ‘השקר’ הזה היא מודה לאביה.
    אני מנצלת את ההזדמנות להודות לכם המגיבים, על פרשנותכם, הערותיכם והארותיכם לסיפור. אני שמחה שהוא נגע.חנה.

  17. אמונות שונות נקלטתו בלב והיא מחוללת מצבים שונים
    לעיתים גם זורעת פחד. והדרך להסיר את הפחד
    זה באותם דרכים ובאמצעים בהם נקלטות אות אמונות

  18. חנה יקרה!
    מסכימה עם כל המגיבים (לא חכמה קראתי אחריהם)אבל בנוסף בילדה חמודה לאללה. הכמיהה לחברה, קבלת עול מבוגרים (הילדים האחרים יתומים) מוכנה לעשות הכל כדי להתמסר ומתחרטת. חרדה להורים ובעצם מוגנת היטב. הייתי מסירה מהסיפור כמה משפטים מפרשים כדי להדק יותר את התמצית כלומר היחסים עם החברה האמא והאבא. (הכוונה למשל למשפט המבהיר את ריחוק המקום מתל אביב כמו מסין. משפט מפרש עודף. הייתי שמחה לשמוע עוד על הילדה החמודה הזאת שמבארת לנו כל מיני מצבי קיום.
    עידית כנפי

  19. נהדר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  20. כל-כך פשוט וכל-כך נפלא.
    תאור האמונה הילדותית התמימה נוגעת,ועוד-איך-נוגעת.
    ותגובת האב – זוהי תגובתו של מי שמבין ללבו ורוחו של ילד.
    אהבתי.

  21. סיפור יפה ומרגש כאחד אהבתי , אני מרגיש כמו שהוא הסיפור שלי. לא פעם עמדתי במצב דומה מול הוריי, במעשי ילדות כמו הסיפור שלך חנה. אבי שהיה כהן מצא לנכון להתיר גם את נדריי במצבים אלה

  22. סיפור יפה מאד, אבל אני חושבת שיש עוד הרבה מה לחפור, לחשוף ולגלות בו… כקוראת הייתי רוצה לדעת מעט יותר על הילדה ואביה, במקום לסיים את זה בחטף במשפט האחרון.

  23. חכם ונוגע ללב .

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.