כשאנחנו רבים / אביטל ז’נט קשת  

אנחנו בני עשרים ולה אין לה כח לכתוב או לחשוב כי היא עייפה. היא נעה והולכת בחדר האפוף אי-סדר מופתי ומבקשת את מותי שלי. אני, העני מכסף או מנתינה, אני שתר אחרי חיי, מה אני עשיתי לה?

אני לא יודע לאהוב אותה, היא אומרת, אני אנוכי. גדלתי בקיבוץ, הייתי קצת לחוץ והיא קטפה אותי. רק פרחים ריחנים קוטפים, היא אומרת לי כשאנחנו רבים, ואתה מריח רע. ואז היא מניחה לחיוך המפויס להתפשט על שפתיה, אבל מתלוננת על שאריות הגילוח שמדגדגות אותה.

היא המפייסת הנצחית שלנו. אבל היום אמרתי לה שזורם ממנה קור והיא הצביעה אל עבר מקור האור וכעת שנינו מכווצים ואין בינינו שכינה.

היא יוצאת אל המרפסת ומטילה אל בין ידיי דלי עמוס בכבסים ופתאום אני כביש וסדק ובור סוד שאינו מאבד מאומה. אני כל מה שהיא מבקשת ורוצה.

וכשפורץ ממנה בכי לא מתפשר אני לא מבין ואולי מתפלא, אני מתפלל לאלוקי הדמעות שיזרים גם אלי כמה טיפות ומנסה להיזכר באיטיות מתי נשטפתי במטר המבורך סתם כך בלי מטרה.


***
במריבה הלפני-אחרונה שלנו היא יצאה מהבית זועמת ולא חזרה. לבסוף נעמדתי על רגליי האחוריות והתחלתי אף אני לשוטט ברחובות. מצאתי אותה יושבת על ספסל בגינה הציבורית ומדברת עם הכוכבים.

גברבר צעיר ישב לצדה, מפריח לעברה חלקי משפטים.

“מה הוא רצה?” שאלתי כשעלינו באותו לילה על יצוענו חסר הקפיצים.

“הוא שאל ואני עניתי ואז שתקתי והוא שוב שאל.”

תלתל סורר נפל על מצחה הרחב. שמתי לב שהוא נגוע בלובן מסוג חדש.


***
עכשיו כשאנחנו רבים זה אחרת, עמית מתערב ונועה בוכה.

אבדה לנו האינטימיות במריבה.

נועה כבר הודיעה לה שאם נתגרש היא תלך איתי, אבל רק שלא נתגרש, בבקשה.

בזמן שצרחתי עליה במטבח, עמית משך לה בחולצה. בלילה הוא הרטיב את המזרן ובבוקר יבב וסירב ללכת לגן.

אני כבר לא מכין לה קפה בוץ כמו שהיא אוהבת. אני עצלן, או סתם ילד קטן. בסוף כל מריבה, אני יוצא למרפסת לעשן ולפעמיים היא מנגבת איתי סיגריה אחרונה.

בשבוע הבא אני נרשם לקורס גמילה, זה לפחות מה שהבטחתי לה.


***
פעם רבנו על עקרונות. רבתי איתה על השחורים הרעבים באפריקה והתרגזתי על זה שאין לה יחס עודף לאוכל שהיא מכינה.

והיא מתוך קנטרנות מתלהמת זרקה את כל תכולת הסיר לחצר, מרטיבה שם חתולה עייפה.

ואחר כך השלמנו בסלון, או במטבח. פעם השלמנו במכונית וצרחתי בחירוף נפש את שמה.

ביקשתי ממנה שלא תנטוש, כי ידעתי שהיא מסוגלת. היא כזאת, אין לה פחד ולא אכפת לה לנדוד בארץ זרה בלי דרכון או תעודה מזהה.

עכשיו העקרונות מתחזים לעקרונות וזיעת הנטישה הפכה לפעימת לב בודדה. כשאני רב איתה על פוליטיקה אני מתכוון לשדיים שלה וכשאני מתווכח איתה על השחיתות הממסדית, אני בוחן את גבול הסובלנות שלה.


***
פעם אחת לא רבנו. היא קראה לי ברחוב הומה אדם. כשלא עניתי היא התקשרה וביקשה שאבוא לקחת אותה.

“עיקלו לי את כל הכסף מהחשבון,” צרחה.

לא רבנו באותו יום.

בימים הארוכים שבאו עלינו לאחר מכן, היינו רעבים מכדי לריב.

,

מעבר לפינה: עיט שמש / מאיה ויינברג

תגיות: , ,

13 תגובות »

  1. סיפור נוגע ללב וכואב על חיים שלמים בכמה שורות ורמזים מוסתרים.מירי

  2. אוהו, אהבתי את זה!

  3. אהבתי מאד. רעננות השפה כובשת. יש תמונות, דמויות, עולם רגשי מלא. נהדר!

  4. אהבתי מאד ולא יכולתי לצאת מהרושם החזק וחזרתי לקרא שוב…מהפנט!

  5. כמו הציירים הגדולים, ציירת במילים תמונות מחיי נישואין בעזרת רמזים וסמלים. והתמונה שציירת- יש לה מקום במוזיאון. נוגע ללב ומרשים . אהבתי.

  6. סיפור שכולו מהחיים, אהבתי את השפה הקולחת.

  7. האם ביקרת בביתי בשעת ערב? האם הכרת את בתיהם של חברי, מכרי, שכני? האם חיית בפועל בבתיהם של מאות זוגות נשואים? שיקפת תמונות מהחיים. של כולנו. הוא מושיט יד והיא דוחה, היא מפייסת והוא מסב גב.והשיגרה. והילדים ברקע. אכן – חיי היום-יום, ללא הזוהר, ללא העמדת פנים, אמיתי, כאשר אחרים לא בוחנים אותנו.

  8. כתיבה אותנטית ונושכת…המוטיב שעולה ופוצע זה הרעב, העוני והחסך שהוא גם חומרי וגם רגשי… כנראה שהמריבות החוזרות הן ניסיון לקבל מעט אהבה וחום של שני חתולים עייפים ורעבים…

  9. תודה לכולכם חברים המעודדים אותי הרעבה לחזור ולהמשיך לכתוב.
    נתי: תגובה מדויקת ומפרה, אתי זה בסדר בקרתי בבית שלי:)

    דניאלה: המון תודות.
    דפנה: מכירה קרוב ללב ציר אחד גדול, הכל גם שלו. תודה.
    מירה, רותי ולילך שמגיבה לי בשנית ולאט לאט אנחנו מכירות המון תודות.
    אוריה ומירי: נשיקות.

    אביטל

  10. פשששש. כמה משוגע. קראתי בנשימה אחת. כן, ישנם אנשים שרבים ככה….

    או ואבוי אם גם הריבים שלי נקראים כך…

    אוהבת,

    גלית

  11. מתגעגעת גלית. ריבים טבעם להיות לחלוטין לא מודעים. הרי אם היינו יודעים איך אנחנו נראים ונשמעים בזמן ריב-אז אולי לא היינו נכנסים אליו מלכתחילה.

    שבוע טוב

  12. אביטל! עצוב.כואב.כל סיפור כתוב כמו שיר.אוסף של שירים מהחיים שעוברים ברצף כמו תמונה אחרי תמונה בסרט.תמשיכי לכתוב. סיגל

  13. תודה סיגלי. רק עכשיו ראיתי.

    ואת תמשיכי להיות את.
    נדבר בלי נדר.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.