עיט שמש / מאיה ויינברג
וְאִם אֲנַחְנוּ מַחְתִּימִים עַצְמֵנוּ
בַּמָּקוֹם הַהוּא בַּזְּמָן שֶׁהָיָה
וּשׁוּב כָּאן וְעַכְשָׁיו
הָלוֹךְ וַחֲזוֹר בֵּין הַרְקָמוֹת
מַחְתִּימִים עַצְמֵנוּ בַּנּוֹף הַמִּשְׁתַנֶּה
בִּתְנוּעַת הָעֲנָנִים צִיפור דוֹאָה
בַּפְּרָחִים הַנִּסְגָּרִים לְאִטָּם
נִטְבָּעִים נִשְׁבָּעִים נִשְׁטָפִים בְּחֶמְדָה
וְאִם אֲנַחְנוּ נִפְרָדִים
בְּרַצְיוֹנָלִיוּת גְּמוּרָה
הָאַחַת מִפְּנֵי הַשֵּׁנִי
מַה דִּינוֹ שֶׁל מַה שֶׁהָיָה
,
מאיה
למרות שהשם נשאר לי לא מפוענח יש המון תנועה מאוד משכנעת בשיר שהופכת אותו לצלול וברור ואמירה חודרת על הקשר הזוגי מה שהינו ומה שנשאר ממנו
יפה שסימן השאלה נעדר מסופו של השיר…
שיר בעל קסם רב שפותח חלל גדול של זמן ומקום בתוך הקשר הזוגי, ומטפל יפה ביחסי הגומלין בין חוץ ופנים- ממיקרו רקמות למקרו נוף עננים . אהבתי את השימוש בהחתמה מעולם בעלי הכנף בהקשר אנושי של יחסים וחותמם, איך שהם מטביעים בנו, אותנו.
אהבתי את המהלך בשיר, ואת השאלה בסופו שרק מעצימה את הדימויים החזקים.
אהבתי גם בציפורים הנחתמות בילדותן וגם בחתימת גופנו
מחווה למאיה (על התנועה המעגלית של השיר, על ההחתמה ועל הנחמה)
מה שהיה הוא מה שיהיה / השמש והצל – היום והלֵיל / כל עוד הארץ על צירה סובבת