ברזיל / חמדה לוי בראבא
הספק אחז בי ולא מצאתי פתרון.
סידרתי את החומר הלבן לשורה ארוכה וסחבתי עמוק לנשמה.
פקחתי עיניים וראיתי בדיוק את השמש נכנסת לתוך שקיעה מהירה –
הלילה ירד. הגוף שלי רעד.
החשד חדר עמוק לבשר, אז חתכתי עוד שורה והסערה שככה.
כדי לדפוק חזק את השלווה שנכנסה לגוף
לקחתי עוד שורה. אני חושש שעם קצת התדרדרות
אצטרך להבחין בדבר מה שעכשיו אין לי פנאי אליו.
כדי להבחין, צריך שהשמש תזרח וקרני אור ילטפו את פניך.
לא בחושך. לא עכשיו. עזבתי את עצמי והלכתי ברחובות.
ראיתי אנשים וראיתי מכוניות, כולם עסוקים, ממהרים.
החלטתי לא להתעמק בנושא יותר מדי.
ניגשתי לסוחר שלי וקניתי חומר לשבוע. כששאלתי, למה נולדתי?
הוא אמר: קח שורה על חשבוני.
היא נבלעה במהירות לתוך בור החששות.
חתיכת בור יש לך שם, צחק הדילר, ונעלם לתוך אפילה
שחדרה והשחירה כל משבצת במדרכה.
חשתי את החומר מזין כל חלקה, כל תא. חייכתי בהקלה.
נכנסתי למועדון שהיה כתוב בו פתוח 24 שעות.
אני אוהב 24 שעות, אף אחד לא סוגר לי את הזמן.
לכבוד זה הזמנתי כוסית וויסקי וחיסלתי אותה בשנייה,
פה ושם נראו זוגות חבוקים, כאילו כל החיים מחזיקים אותם פה – מין תפאורה קבועה שמרגיעה את הלקוחות.
הרבצתי עוד כוסית וריחפתי כמו ענן,
זונה קטנה ניגשה אלי ואני בנדיבות קניתי לה בקבוק – ראיה חותכת למצבי המוצק.
כדי להבטיח שהאיזון הרצוי יישמר, הלכתי לשירותים ושם בשקט
הוצאתי את השקית לקחתי שורה ועוד שורה ואחר כך ישבתי לי על האסלה וחשבתי לעזאזל, יש שמחה, זה לא נכון שהיא נשכחה.
העננים בראש הפכו לצבעים מרהיבים וחשבתי אולי פשוט לקנות כרטיס לברזיל לשבת על החוף ולחלום, המון שמש תחבק אותי וכחול של ים יעטוף אותי,
ובעודי שקוע באוקיינוס שמעתי גניחה ואחריה עוד אחת ובבת אחת הכל נעלם. רק הגניחה העמוקה הזו נשארה.
בחשש פתחתי את הדלת וראיתי גבר רוכן מחבק כיור ומאחוריו ראיתי תחת של גבר אחר שהתנועע במהירות כאילו מנסה לדחוף יתד.
הגניחה שלא ידעתי לזהות הייתה של תשוקה,
התחת הזה המוצק הכיל חיים לפחות בשביל שני אנשים.
בבת אחת וללא התראה קפצה עלי חולשה.
הרגשתי סחרחורת. לא יכולתי לנשום.
לבי נדד למקומות מבהילים ואז נשמעה צעקה ועוד צעקה.
פרצתי ביללה.
סגרתי את הדלת ובידיים רועדות סידרתי לי שורה ומיד אחריה עוד אחת ועוד אחת.
למי איכפת. צריך להרגיע את הצעקה.
אז לקחתי עוד ועוד ועוד – עד ששתיקה השתררה, ורק יובש נוראי בפה,
אבל לקום כבר לא יכולתי אז לגמתי מים מהאסלה.
פתאום האסלה גדלה התרחבה ואני ראיתי כחול אינסופי מציף את ראשי.
גלים רכים מפזזים על אפי,
רק צריך להכניס את הראש לתוך האסלה
וזה מפסיק להיות חלום.
לא האמנתי: אני בברזיל.
אור רך ועדין של בוקר ליטף את פני
ואני עצמתי את עיניי
לתוך שינה שדבר לא ישווה לה.
,
מזכיר קצת (אולי קצת יותר מדי) את הסרט ‘טריינספוטינג’, אם כי האזכור של ברזיל נראה כרומז לסרט של גיליאם בשם זה.
אהבתי
מקווה לקרא עוד
למני הרפז
אם דבריך נכתבו באירוניה – דלג על ההמשך.אם אכן התכוונת למה שכתבת כפשוטו, הרי לפי גישה זו לא כדאי להוציא לאור ספר כמו “לוליטה” למשל, פדופיליה עוד גרועה מצריכת סמים ובטח שאינה ספרות דידקטית…באת לקלל את “מועצת חברי זוטא” ומבחינתי נמצאת מברך, מר בלעם. וותר על הז’דאנוביזם ובקר את הטקסט לגופו. מבחינתי למשל, הוא פשוט טקסט מ – ש – ע- מם.
בברכה ובפיהוק
חנה
למען הקוראים: תגובתה של חנה שטרן מתייחסת לתגובה של מני הרפז שנמחקה בשל תוכנה הפוגעני. את התגובה של חנה הותרנו על כנה מכיוון שיש בה גם תוכן המתקשר לטקסט.
עבורי מתחיל חזק וטוב
ואובד מן האמצע לסוף