דובדבן בגב / איריס אליה כהן  

בהשראת ‘חמדת’ לטוני מוריסון

תקתוקי השעון מצטרפים לשריקת הרוח הכלואה בארגז התריסים שמעל לחלון, לנשיפות התנשמות הדואות מעל הבניין, לטפטוף הגחמני של הברז במקלחת שמייצר הפוגות מדומות או משנה את הקצב מפעם לפעם, ללא כל סיבה נראית לעין. היא עייפה מאד, אך אין בעובדה הזאת בכדי ללמד דבר על המשך הלילה. תחלופנה כמה שעות, ארבע – חמש לכל הפחות, עד שגופה ייעצם והחלומות ינוחו על משכבה. היא משחררת בלאות את פקעת שערה על הכר, ומניחה את הסיכות על השידה.
בעלה שוכב לצידה. מרגע שנכנסה אל מתחת לשמיכה, מיהר להתכפת אליה, והיא חשה באיברו הסמוק באחוריה. מאז ומתמיד היה ער לגופה או מתעורר לגופה, וגם כעת רומזות אצבעותיו בירכתי מותניה, ולאורך עמוד השדרה, מטפסות אל השכמות.
המגע הזה לא נעים לה והתשוקה הסתלקה עם השינה. (אולי הרבה קודם?) היא הודפת עצמה אל קצה המיטה. אמנם אי אפשר לחזור כל הזמן על אותם תירוצים, אבל היא באמת עייפה.
נשימתה נעצרת, עפעפיה בדום רפוי. שיחשוב שהיא ישנה.
הוא אינו מוותר. מגע אצבעותיו דוקרני, כאילו נטל עיפרון והחליט לכתוב על גבה. אותיות ומילים ועוד מילים. משפטים ארוכים… סיפור שלם. אין שום סיכוי שתצליח לקרוא אותו. ועוד הוא מוסיף ניקוד על פשע. סגול. חטף סגול. צירה, חולם ושורוק וקובוץ… “מה אתה עושה?” היא לוחשת ובוהה בחלון בלי יכולת לזוז, “זה ממש לא מגרה.”
השעון והרוח ודורסי הלילה והברז מסמיכים את דעתה לגמרי.
בעלה ממשיך לחפור בגבה. היא מסתובבת אליו ומוצאת אותו מעמיד פני ישן. “די.” היא מנסה לדבר אבל שומעת את עצמה מהמהמת, “זה כואב.”
הוא בשלו. שוב דקירות. עמוקות יותר וכואבות הרבה יותר. “לא הערב”, וכאילו בלעה תפוח אדמה לוהט, עדיין מהמהמת, “אני ממש עייפה.”
הוא אינו מגיב. הוא באמת ישן? היא מותחת את גופה, רוכנת אל צווארו. מבטה נח על הגרוגרת. כשהוא מזייף או משקר הגרוגרת שלו רוקדת כמו משוגעת. כעת קפואה.


לפתע שוב חשה נקירות מודלקות בבשר. אלא שהפעם זה מבהיל. כאילו נחתו על גופה התנשמות המורעבות, והסתננו פנימה, לתוכה. היא מנתרת מהמיטה ועומדת רגע במקום, עודה עוצרת צרחת כאב, וכבר הן לועסות את המעיים, הרחם, הכבד. היא אוחזת בבטנה כמי שכורעת ללדת. עוד רגע הן תאכלנה את עמוד השדרה. את השכמות. את הכתפיים.
היא צועקת לבעלה, אבל הברות קטועות, חסרות פשר, נחלצות ממנה. היא ממששת את הגב ככל שידה משגת. וחושכות אצבעותיה. שבות אליה זבות ודביקות וחמות. היא חולמת? שוב שולחת יד… אין ספק. הגב שלה צומח! אניצים זיפניים פוקעים ממנו, צצים בזה אחר זה, קוצים דקיקים פורצים את העור והבשר, מתרבים במהירות מסחררת. מְרַבדים את גבה. מה זה? מה קורה לה? היא נבעטת אל הראי ממקום עומדה, מחליקה על המתג, מחאותיו הקלושות של בעלה נשמעות לא נשמעות, והיא מנסה לפשוט את בגדיה. התחתונים משתלשלים מטה בקלות, אבל הכותונת עקשנית ומרירה. את הכתפיות היא מצליחה לבתק בכוח שכבר אין לה. ועדיין הבטנה נדבקת לגופה כקליפת פרי בוסר. אין לה מושג כמה זמן המאבק הזה נמשך, אך בסופו מוטלים קרעי הבד על הרצפה כגוויות עורבים.
השריטות שחרצו את מרפקיה וכפות ידיה מאדימות את בבואתה. שדיה החשופים פצועים. אחת הפטמות נקרעה אבל היא לא מייחסת לזה חשיבות. מעבר לגבה מבליחים עוד ועוד ענפים בצמיחה ממארת. הכאבים תופרים את גופה כשהעץ על גבה גדל ומסתעף. ענפיו מסתבכים זה בזה, מושכים את שערותיה. היא מנסה להתיישב על המיטה. לשכב על הרצפה. להשען על הקיר.
העץ הזה כבד. כל הניסיונות לנווט את גופה בחלל החדר עולים בתוהו. עירומה והלומת כאב, היא קורסת אל הראי. פניה מתבוננות בה מבועתות. היא בוכה ונאנקת ושוב מצודדת גופה אליו. איך נראה הדבר הזה מאחור?
עץ דובדבן! אי אפשר לטעות. ניצני העלים, זעירים וירקרקים, מלבלבים מן הבדים בהילוך מהיר. נקודות ורדרדות נפקחות בזו אחר זו בפריחה מזהירה. אצבעותיה רועדות כשהן נשלחות לבחון את הפרחים שאך יצאו. כמה עלים מדגדגים את כפות ידיה, לחים וקרים ועדינים, כאילו אין להם דבר וחצי דבר עם העץ הפראי המתגבנן מאחור. היא חוזרת ומגששת בענפים, ומושכת. כף ידה מתמלאת בעלים קרועים.
וקוטפת. דובדבנים עגלגלים ובשרניים מדממים בין אצבעותיה. ריחם העז מתנפל על נחיריה ומעורר בה תיאבון גדול. היא מלקקת אותם ואז יונקת אל פיה אחד שלם. ממוססת אותו בחיכה. לפני שהיא מבינה מה קורה, היא דוחסת אל פיה את כל היתר. חמישה או שישה. עם החרצנים. הפסיגים. העלים. עונג אדמדם מתנחשל על לשונה.
הדובדבנים שקטפה מגבה היו הטעימים שאכלה בחייה.

,

מעבר לפינה: פול סזאן, אורנים ברושר / תמרה אור סלילת

תגיות: , , ,

9 תגובות »

  1. מן הראוי שאקרא את ספרה של מוריסון, כדי
    להתחבר יותר ואבין את הכתוב כאן.
    זה מאד טעון והייתי אומרת, קשה.
    יום טוב לכולם.

  2. לצערי לא מכירה את מוריסון ולכן האסוציאציה הראשונה שעלתה היתה דוקא של הסרט “ברבור שחור” .
    קשה ויחד עם זאת מותיר רושם עז ובל יימחה.

  3. תודה רבה על הקריאה, אורה ורחל יקרות. אולי אם תקראו את “חמדת”, תתחברו, אולי לא, כמובן שאיני יודעת. מכל מקום, הסיפור עבר כמה וכמה גרסאות, הוא מעט מחוייך יותר באחרות.

    שוב תודה על הקריאה ויום נפלא.

  4. אני דווקא חשבתי שזו מחווה לקפקא…
    אין ספק שהסיפור כתוב היטב. מצמרר ממש.

  5. אכן, מצמרר.

  6. תודה רבה, תמרה ואהוד יקרים, על הקריאה ועל התגובה. זה נכתב אחרי שקראתי את “חמדת”, אבל אין ספק שרוחו הענקית של קפקא הילכה ועדיין מהלכת עלי קסם כמו על רובנו, אני מניחה. שוב תודה על הקריאה.

  7. מזכיר לי בין השאר את הסרט ‘טנגו אחרון בפריז’ עם מריה שניידר ומרלון ברנדו. כדאי להשתמש בחבילת חמאה.

  8. איריס שלום .
    מדיר שינה ,ובהחלט מטריד . אך בזכות הפנטזיה הזאת הסיפור קולח ומושך .
    אהבתי . יופי.

    *נ.ב. [לא קשור לסיפור]
    די להאשים אותנו הגברים בהתלהטות היצרים .זה נהדר למי שמחובקת ומגרה גבר אוהב במגע קל שבקלים . שום עייפות היא לא תירוץ לסקס בריא.

  9. היי מני. תודה רבה! ומסכימה איתך לגמרי בעניין הפיסקה השנייה:) שבוע טוב!

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.