ברווזים / זיוה גל  

הָמוֹן בַּרְוָזִים שָׁטִים בָּאֲגַם צְפוּפִים לְנַפְשָׁם / יַלְדָּה קְטַנָּה
מְצַפָּה לְהַבִּיט מֵעַל צְוָאר בַּרְבּוּר / יַלְדָּה בִּזְרוֹעוֹת חֲשׂוּפוֹת
וְרַגְלַיִם גְּלוּיוֹת נְבוֹכָה לְנַפְשָׁהּ / מְנַסָּה לְהַחְלִיק בַּרְוָזִים
מִן הָעוֹר / מַתְמִידָה לְהַרְגִישׁ / לֹא נָעִים וַאֲפִילוּ דּוֹקֵר
לִהְיוֹת / מְנַסָּה לֹא לִבְלֹט / אֲחוֹרֵי מָגֵן וְצִנָּה / כְּנֶגֶד
כְּפוֹר וְהָעוֹר / מְנֻקָד וּמְחֻסְפָּס מַמָּשׁ עוֹר בַּרְוָז.

,

מעבר לפינה: ג’יי אל

תגיות: , ,

32 תגובות »

  1. למרות הכפור והעור…
    עונג של קריאה.
    תודה

  2. חווית ילדות אמיתית מאוד
    (היה לי עור ברווז בתור ילדה, מחייכת)
    שהיוותה עבורי השראה
    לשיר זה.

    תודה רבה דניאל

    זיוה

  3. איזו הברקה – צפוצים לנפשם.
    אהבתי.

  4. צר לי, אך מרוב ברווזים לא רואים את… מה? הילדה, צוואר הברבור?
    בקיצור, בּירְבּוּר על לא דבר!

  5. לעתים כש”צר” כמו שעגנון אמר
    באלפי דימוייו
    רצוי להשיב שירה שַׁעְרָה
    למען האמת, חלק מטרילוגיה
    שכתבתי.
    (ניתן, להפוך ללשון נקבה).

    גֶּבֶר לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת יָפֶה.
    הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת מַסְפִּיק
    מְנוּסֶה. לְהַאֲזִין
    לַעֲצַת יְהוֹנָדָב
    לְהִתְמַקֵּם בְּגַג מוֹחָהּ
    לִפְרֹץ מַעֲקֶה אֶל חֲדַרֶיהָּ
    וְלִפְשֹׁט מִגּוּפָהּ
    אֶת שְׁבִילֵי הַצֹּמֶת.

    בברכה
    זיוה גל

  6. שיר שאינו מעוצב אמנותית ואינו מעניין.
    דרוש מקצה שיפורים

  7. מוכר מסנדרסון ב”דון קישוט” : “לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא…” –
    כמובן נשען על השאלה המרכזית שסלינג’ר מעלה ב”תפסן בשדה השיפון”.
    גם כאן התכתבות עירנית עם מוטיב הברווזים.
    יפה.

  8. עידית קולמן
    הוא שמך?

    חבל שאת מטיחה משפטים כלליים
    ללא גיבויָים.
    אשמח מאוד לביקורת שתשכנע אותי!
    שתשכנע את הקוראים:
    מנומקת ומבוססת כדי שאכן נלמד.

    טענות נכבדות יש לך.
    אך הבסיס להן נעלם…

    ברכות
    וערב נעים:)
    זיוה

  9. רחל תודה לך:)

    אהובה,

    תודה מקרב לב
    על קריאה חושבת ומעניינת.

    זיוה

  10. זיוה שלום!
    אני מניחה שתגובתך “להשיב שירה שערה” מכוונת אליי. לפני שאנסה להכנס לעומקה אני מבקשת להתנצל על שרצתי אחרי לשוני, וכוונתי להגיב על גודש הדימויים והאסוציאציות בשיר “ברווזים”, הפכה את תגובתי לתוקפנית ומקנטרת. אני מצטערת על כך.
    בנוגע “לעצת יהונדב”, חיפשתי באינטרנט ומצאתי שהצטיין ביושר ובכיבוד אב והיה כנראה ידוע בחסידותו בכלל.*
    ההקשר ברור לי, אכן חשוב להתייחס בכבוד לדרך כל אדם ועל אחת כמה וכמה לכתיבה יצירתית. שירך המתחיל בשורה: “גבר לא צריך להיות יפה” מעניין ומרתק.
    הדימויים מצמררים, במיוחד “לפשוט מגופה..” שכמעט בא להמשיך -“את עוֹרָה”, למרות האווירה הטעונה אירוטיות זהירה (בּכְבוֹדהּ). ואולי בילבלתי את היוצרות ?
    בכבוד רב – רוחה

    *ראה ערך: “יהונדב בן רכב” [מלכים ב’ י 15 /ירמיהו ל”ה 16]

  11. רוחה ערב טוב,

    יהונדב “שלי” הוא מספר שמואל ב’ פרק י”ג:)
    (בהקשר לסיפור אמנון ותמר-“ויאמר לו יהונדב:
    שכב על משכבך והיתחל..וגו”)
    ראי טרילוגיה / זיוה גל
    אצל אהוד בן עזר
    גיליון 613.

    להזכירנו,
    השיר שלי כאן הוא: “ברווזים”

    לפחות עכשיו אני מבינה את הביקורת שלך.
    את טענותייך.
    הרבה תודה שחזרת והסברת ותודה שנימקת.

    לדעתי, יש בשיר מטאפורה אחת / תמונה אחת
    מרכזית, ואין גודש דימויים.
    אולי יש ארמזים ומשחקי לשון.
    אך אני סובייקטיבית נדמה לי:)

    זיוה

  12. זיוה שלום, אני מביעה בזאת את דעתי האישית. השיר מובן לי וגם דימוייו. עם זאת אינו מעניין, אינו מרָגש, לא מצאתי בו אף אמירה או היגד נבון או מעורר מחשבה או מענג אינטלקטואלית.הוא “מטפל” בחיצוניותה של הילדה הקטנה בעלת עור הברווז, ועל אף שהעניין מטריד אותה, לא השתכנעתי שיש בזה עניין לקורא המחפש שירה אמיתית. קראתי מספר פעמים (ואני מרבה לקרוא שירה)
    ומצטערת, דעתי לא השתנתה. אגב, אינני מטיחה דברים אלא מביעה את דעתי והתרשמותי. קבליה כפשוטה.

  13. “עידית קולמן”,

    מקבלת כפשוטה
    תודה שחזרת והבעת דעתך האישית בהרחבה יחסית.

    ואנסה להתייחס
    תודה מראש להקשבה:)

    דעתך שהשיר מטפל בחיצוניות, ולכן
    זה מוקצה ולא מעניין.
    ועולה השאלה הפילוסופית
    האם חיצוניות משפיעה גם על הַפְּנִים?
    מדוע הנושא נדחה על הסף/קשה עבורך?

    לא מקבלת את המושג: “שירה אמיתית”
    לא מכירה אותו בקריאת שירה (מה שחלקם קוראים “ניתוח”)
    וגם לא כמימד לדיון.
    שירה נבחנת במאפיינים מוכרים
    כמו כל אמנות.

    ושוב, מכבדת דעתך
    ולא בקשתי שתשני אותה.

    המשך שבוע נעים
    זיוה

  14. ובעצם, התכוונתי להשיב בשירה…

    *

    אֲנָשִׁים נְבוֹנִים קוֹרְאִים שִׁירָה
    קָדִים לַשִּׁבָּלִים
    (שֶׁל יוֹסֵף)
    מְחַשְׁבִים הַשָּׁעוֹת
    שֶׁנּוֹתְרוּ לָהֶם לִחְיוֹת
    אוֹ לְפָחוֹת
    לִשְׂרֹד אֶת הַיּוֹם
    עִם הָאִשָּׁה
    עִם הַבּוֹס
    חֲדָשׁוֹת
    קָהִיר. חִיזְבָּלְלָה.

    אֲנָשִׁים נְבוֹנִים אֵינָם קוֹרְאִים שִׁירָה.
    הַשּׁוּרוֹת נִשְׁמָטוֹת מִכִּיסֵיהֶם
    (וְאֵין כְּמִנְהָג לְ”תַּשְׁלִיךְ”)
    שׂוֹרְדוֹת אֶת הַקֵּץ
    שְׁקוּפוֹת לְעַיִן רְגִילָה.

    הֵם רוֹמְסִים אוֹתָן
    בַּעֲקֵבֵיהֶם, אוֹר פְּרָאדָה
    מֵאִיטָלְיָה, מַגָּף
    מַבְרִיק
    מַבְהִיק
    מַכְרִיז: “אֲנִי עַל הַמַּפָּה!”
    וּפְּרַקְטִיקָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּשֶׁקֶל
    חוֹזֶרֶת בִּתְּשׁוּבָה.

    ©זיוה גל, 1/2/11

  15. זיוה, חזרתי שוב לעניין קטנטון.
    אני מתרשמת שבשל הסתייגותי הכנה משירך, בחרת לפנות אלי בכינוי של שמי. מדוע הגרשיים שמצאת להוסיף לשמי? האם היה מוצא חן בעינייך שהיית מכנה אותך למשל גברת “זיוה” ?
    או שמא האדם הוא הסגנון.
    אני שבה ומדגישה שמעשה אמנות טוב, צריך להביא את הקהל (במקרה שלך – הקורא) לידי חוויה.
    כאן זה לא קורה, וחבל. ערב נעים.
    עידית.

  16. חיפשתי בגוגל, ולא מצאתי עידית קולמן.
    לא מוכר לי השם.
    אם אני טועה לגבי זהות מתחזָה
    מתנצלת מראש.

    איני מסתייגת מביקורת כלשהי
    ואפילו מודה לה,
    ובתנאי שהיא מבוססת:)

    עייני בתשומת לב בתשובתי הקודמת לך
    ושמחה שהפעם הצלחת לנסח כראוי.

    חוויה תלויה בשני גורמים:
    במשורר ובכליו לכתיבה
    ובקורא ובכליו לקריאה.

    (מי שבוחר את השירים הם העורכים,
    אז אנא אל תכלילי: “כאן זה לא קורה”
    בבקשה, קצת צניעות)

    ושוב תודה
    זיוה

  17. ככה בדיוק צריך להראות המקום הזה .
    סיעור .

    דעתי על השיר אינה חשובה .

  18. *

    אֲנָשִׁים נְבוֹנִים קוֹרְאִים שִׁירָה
    קָדִים לַשִּׁבָּלִים
    (שֶׁל יוֹסֵף)
    מְחַשְׁבִים הַשָּׁעוֹת
    שֶׁנּוֹתְרוּ לָהֶם לִחְיוֹת
    אוֹ לְפָחוֹת
    לִשְׂרֹד אֶת הַיּוֹם
    עִם הָאִשָּׁה
    עִם הַבּוֹס
    חֲדָשׁוֹת
    קָהִיר. חִיזְבָּלְלָה.

    אֲנָשִׁים נְבוֹנִים אֵינָם קוֹרְאִים שִׁירָה.
    הַשּׁוּרוֹת נִשְׁמָטוֹת מִכִּיסֵיהֶם
    (וְאֵין כְּמִנְהָג לְ”תַּשְׁלִיךְ”)
    שׂוֹרְדוֹת אֶת הַקֵּץ
    שְׁקוּפוֹת לְעַיִן רְגִילָה.

    הֵם רוֹמְסִים אוֹתָן
    בַּעֲקֵבֵיהֶם, אוֹר פְּרָאדָה
    מֵאִיטָלְיָה, מַגָּף
    מַבְרִיק
    מַבְהִיק
    מַכְרִיז: “אֲנִי עַל הַמַּפָּה!”
    וּפְּרַקְטִיקָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּשֶׁקֶל
    חוֹזֶרֶת בִּתְּשׁוּבָה.

    ©זיוה גל, 1/2/11

  19. מצטערת,
    אין כאן סיעור.
    יש כאן סחף אחרי הנאמר
    כדבר מוגמר.

    (ותגובות מכורות).

    ואמרת את דעתך
    השיר אפילו לא ראוי לתגובה
    מצדך.

    “דעתי על השיר אינה חשובה .” – אמרת

    דרך קלה לפתור קריאה? לפתור חשיבה?

    (תגובות לשיר או המשורר? שאלה חשובה
    במקום שמניחים תגובות דלות ועוקצניות)

    יום טוב
    ומתנצלת על הישירות
    זיוה

  20. “תגובות לשיר או למשורר?” צ.ל.

    (טעות שם)

  21. http://cafe.themarker.com/post/2013953/?last_method=edit

  22. לא לגמרי הבנתי את העיקרון שבחלוקת השורות – אבל יפה בעיניי התמונה הקטנה של הברווזים השטים באגם, צפופים לנפשם, והילדה הקפואה הצופה מן הגדה, נבוכה לנפשה.

  23. עדה צהריים טובים,

    את מדברת על התמונה הציורית,
    מודה לאל שניתן לראותה…

    וגם לך:)

    הצורה / המבנה שהשיר מוגש
    נקשר דווקא לתחושה, לקטיעה, לעולם הפנימי במקביל לחיצוני
    שדיברת עליו, ולקריאת השיר (הכוונה הפעם, קריאה בקול)

    כעיקרון, יש קשר בין מבנה חיצוני
    לבין תחושה פנימית של שיר
    לאוו דווקא תמיד חופף, לעיתים מנוגד.

  24. ולעניין “צינה” אמנם קור אך גם מגן

    “בני יהודה נושאי צינה ורומח”
    ויש עוד דוגמות מן התנ”ך

  25. זיוה,

    בשיר משתקפת נפש הילדה דרך עורה.
    העור מייצג את הגנותיה,
    בבחינת שריונה של הנפש.
    תחושת חוסר השלמות, חוסר הנוחות עם השכבה
    המגִנה הזו היא תחושה קשה מאוד.
    תמונת הברווזים הרבים “הצפופים לנפשם” (נפלא)
    מבטאת בצורה מקורית מאוד את תחושת החנק
    מהקור האוחז בה, קור מטאפורי,
    צפיפות נפשה היא,
    תחושת חוסר הנוחות והמבוכה.
    הרצון להתעלות מבוטא באמצעות הברבור
    שהוא סימבול לאצילות,ליופי, לגאווה ולשלמות.
    (עולה בדעתי דמותו של ה”ג’ינג’י”
    הרוצה לקלף את נמשיו מעורו).
    לא בכדי בחרת למקם את כל התמונה
    הזו באגם ולהשתמש במילים כמו החלקה,
    כמו ניסיון לנקות מעצמה את עצמה
    ולהיוולד מחדש.
    השיר הזה מתכתב יפה עם יצירתו של אנדרסן,
    “הברווזון המכוער”
    והמבנה שלו משרת היטב, לדעתי,
    את עיצוב דמות הילדה
    כשהיא אומרת, כשהיא חושבת,
    כשהיא מרגישה את אשר היא מרגישה
    מחד יש כאן זרימה של שורות, דיבור ברצף,
    מאידך שבירה.

    תודה עליו
    מזי

  26. מזי כהן מלמד-
    מזי יקרה,

    קריאה מדוייקת כל-כך
    תודה מקרב לב עליה.

    זיוה

  27. שידור חוזר

    כְּשֶׁהַטִּפְּשׁוּת צוֹרַחַת בְּכִכַּר הָעִיר
    אֲפִילוּ הַחֵרְשִׁים אוֹטְמִים
    אֶת הַפְּתָחִים
    מִפְּנֵי הַמַּגֵּפָה.
    מִי שֶׁלֹּא מַסְפִּיק לָנוּס אַחַר הַמַּשְׁכּוּכִית
    עוֹר הַתֹּף נִפְגָע.
    כְּבָר לֹא שׁוֹמֵעַ מִמֵילָא.

    ©זיוה גל, 2/2/11

  28. אֵין כָּאן עִנְיָן לַצִּבּוּר.
    זֶה לֹא עוֹבֵר
    מַה שֶׁאַת מַרְגִּישָׁה
    גַּם לֹא כְּמִסְמָךְ מִשְׁטָרְתִּי.
    הֲבִינִי, זֶה לֹא אֲמִיתִי.
    תְּנִי לִי בַּקְבּוּק שֵׁכָר
    הָמוֹן מִתְלַהֵם
    וְקָרְבָּן אֲצִילִי
    דָּם וּרְעִידַת אֲדָמָה
    תְּנִי לִי פָּנִים
    מִתְנַפְּצִים אֶל מוֹרְדוֹת הַצּוּקִים.
    אֶת הַשְּׁבָרִים הַשְׁלִיכִי לַפַּח הַקָּרוֹב
    עַל חוֹף הַיָּם.
    אֵין כָּאן עִנְיָן.
    תְּנִי לִי בֻּבָּה. בְּכִכָּר הָעִיר
    עַל כַּנָּהּ,
    אַרְבֶּה לְאוֹנֵן.

    ©זיוה גל

  29. אני מבקש את רשותה של זיוה להתייחס לתגובתה הפרובוקטיבית של עידית קולמן:
    “שיר שאינו מעוצב אמנותית ואינו מעניין. דרוש מקצה שיפורים”.

    איני יודע מי מינה את הגב’ קולמן להיות דוברת של אמנות בכלל ושירה בפרט. אני עוסק בשירה שנים הרבה ולצערי הרב פספסתי את ההזדמנות לפגוש את עידית, אם זהו שמה, כדוברת אוניברסלית שכזו. מקסימום מתאימה כאן האמירה הצנועה והנפוצה מדי פעם אצל כל משורר “צר לי אך לא התחברתי לשיר זה”. יתר על כן גם אם השירה מינתה לה דוברת שכזו, אני מוצא שתגובה כזו אינה ראויה, במיוחד כשבאה ללא הנמקה וללא הצעה חלופית. וטוב היה לו לא נכתבה מאשר נכתבה.

    צר לי, אך יש אנשים שהפכו מעשה מגונה זה למנהג, במיוחד במדיה הוירטואלית ואומרים דברים שלא היו מעיזים לומר בפניו של משורר. ואילו כאן נוטלים לעצמם חירות שאינה מוקנית מתוקף הגינות כל שהיא, אלא, במקרה הטוב, מתוקף קינאת סופרים בלתי מרוסנת המקננת בהם. קינאת סופרים אינה פסולה, ויש האומרים מוסיפה חוכמה .

    מהדהדים באוזניי מילותיו של המשורר חיים גורי אשר חשף בכנות קנאה שחש כאשר נתקל בשיר יפה : “כשאני קורא שיר יפה” אמר “אני חש מעין דקירה בגב” איני יודע אם קולמן היא משוררת או סופרת, אך הייתי מצפה ממנה לצעוד צעד קדימה בעוז ולומר: “מקנאת אני” או לפחות לעשות את המאמץ הנדרש לקריאה וניתוח השיר תוך נימוק הוגן ומכובד של טיעוניה.

    ובחזרה לשיר של זיוה:
    הוא כתוב היטב. עושה שימוש מבריק בחויות ילדות ואגדות ילדים (הברווזון המכוער), וגם באסוציאציה לאגמי הקיטש של אירופה. “יַלְדָּה…מְנַסָּה לְהַחְלִיק בַּרְוָזִים מִן הָעוֹר…
    מְנַסָּה לֹא לִבְלֹט …וְהָעוֹר / מְנֻקָד וּמְחֻסְפָּס מַמָּשׁ עוֹר בַּרְוָז.”

    אפשר לראות את השיר בעיניים ואף למששו בידיים. היש יפה מזה? הביאי אותו לכאן, עידית קולמן.

    פיני רבנו, משורר.

  30. אהבתי את שיר הברוזים הזה, זיוה, עם המעבר מן הקונקרטי לסימבולי: “מְנַסָּה לְהַחְלִיק בַּרְוָזִים מִן הָעוֹר” ומן הסימבולי לקונקרטי: “מְנַסָּה לֹא לִבְלֹט …מְנֻקָד וּמְחֻסְפָּס מַמָּשׁ עוֹר בַּרְוָז”. שיר המעביר דרך תמונות מן הברווזון המכוער סיטואציות חברתיות קשות, ואת הבדידות של הפרט הבולט מן הכלל.

    אני תוהה לגבי התגובות האכזריות שהשיר שלך הצליח לעורר בחלק מהקוראים, כאילו הפכו להיות עדת הברווזים התוקפת את הברבור.

  31. פיני יקר,

    ‘עידית קולמן’ הוא שם פיקטיבי. סך הכול טרול שמופיע באלפי שמות. מן הסתם
    הוא /היא אותו/אותה טרול בכינוי חגית שנמחק.

    טרול מסוגל אך ורק להתגרות. לא לחשוב.
    זה היה שקוף מלכתחילה.

    תודה רבה להארותיך החשובות
    ולקריאה לשם קריאה, עובדה מרעננת לשם שינוי.

    שב”ש
    זיוה

  32. תמר יקרה,

    קריאתך האינטלגנטית נעמה לי כתמיד.

    תודה מקרב לב
    ושבת נעימה
    זיוה

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.