צלחת מרק / חנה קב-רוט  

ליל שבת, שבועיים לאחר שעזבה את הקיבוץ. הבן נמצא בסוף שבוע זה אצל אביו. לבדה במטבח הקטן, לבושה חליפת טרנינג שהייתה פעם אדומה. נורה עירומה של שישים וואט מאירה את החדר. היא מחממת שארית מרק מאתמול, יוצקת לתוך צלחת ומתיישבת לאכול, אבל גרונה מתכווץ. בדירה הסמוכה מקדש השכן על היין בקול ערב והיא אומרת לעצמה שבקיבוץ כבר סיימו מן הסתם את שירת “י-ה-רדה השבת אל בקעת גינוסר” והתורנים קמים עכשיו לחלוקת האוכל. המפות על השולחנות מבהיקות מלובן והחברים בבגדי חג. כשהיא מחזירה בקול נקישה את כף המרק המלאה לצלחת, היא נזכרת בתמונה מתוך רומן של פלובר: אמה בובארי יושבת לאכול. דוממת. הסופר מוסיף שתמצית מרירות חייה של אֶמה כאילו מונחת על צלחתה, או משהו מעין זה. ואם היא זוכרת נכון, גם שם מדובר בצלחת מרק. קר לה פתאום, למרות התנור הספיראלי שמחמם היטב את המטבח הקטן. זמן מה ראשה מרוקן מכל מחשבה ואז צצה בזכרונה הערה שקראה פעם על צלחת המרק כמטאפורה לחייה של אמה. לו הייתה אמה בובארי מודעת לעצמה ולחייה, טען הכותב, עד שהייתה יכולה לנסח כך את מצבה, ממילא לא הייתה אֶמה. פעם או פעמיים היא מגלגלת את הרעיון במחשבתה ואז מאיר חיוך את פניה והיא מזדרזת לאכול את המרק לפני שיתקרר.
,

מעבר לפינה: בלי חומרים משמרים / עליזה הרט

תגיות: , ,

12 תגובות »

  1. נראה שהתימצות שמחייבת ה”במה” כאן ב”זוטא” כפתה על סיפור שיכול היה להתפתח לנובלה ואפילו רומן – מיטת סדום. המרווח הפיזי המוגבל בין ההתחלה לסיום נדחס באקספוזיציה, אירועים רטרוספקטיביים, השוואה לדמות מרומן ידוע, דימוי מתוכו, פרשנות מקובלת לגביו, הפי אנד, אינטרוספקטיבי מאולץ, ומה לא.

  2. “חליפת טרנינג שהייתה פעם אדומה”. העבר הטוב לעומת ההווה הדהוי, השייכות לעומת הלבד, הקור והאור העמום במטבח ובלב. ורק המרק חם, מעיד על העתיד שהכותבת מחייכת לקראתו.
    סיפור נפלא על בדידות, געגועים, כאב גדול, והכוח לנסות ולצאת מכל אלה.

  3. מסכים עם חגי. חנה מתחילה לבנות ולהגדיר אוירה בעיברית נהדרת ובכושר תיאור מעולה אבל ממהרת להגיע להפי-אנד.
    ולכן אני מסכים עם ביקורתו של חגי ברוכין
    “נראה שהתימצות שמחייבת ה”במה” כאן ב”זוטא” כפתה על סיפור שיכול היה להתפתח לנובלה ואפילו רומן– מיטת סדום. “

  4. שלום פרסונה ואחרים: התכוונתי כמובן ש”התִמצוּת… כפה”. לא “כפתה”( למרות שהבמה היא שכפתה). מתנצלת בפני עבריתשפקשה.

  5. סיפור רגיש ללא רגשנות.יוצר אוירה דחוסה במשפטים ספורים. התפנית בסופו מפתיעה אך משכנעת. זה נדיר למצוא בסיפור כל כך קצר מעין התפתחות בתודעה של הגיבורה. והערה לקודמי, לכנות את סוף הסיפור “הפי אנד” זו הגזמה פראית. מה שיש כאן הוא כמו שאמרתי ,שינוי תודעה, לא פחות ולא יותר. יופי של סיפור!

  6. סיפור שקט ויפה, על פרידה, בדידות והחלטה להתחיל מחדש.יפה בעיני ההקבלה של העולם החיצוני – הקור, החושך במטבח, הטרנינג הדהוי, עם העולם הפנימי של הגיבורה.
    איני מסכימה עם המגיבים שטענו שיש מקום למתוח את הסיפור הזה לנובלה. זה סיפור של רגשות, state of mind,מצב נפשי שהגיבורה נתונה בו, ובהחלטה של רגע מחליטה להיות חזקה, ולא להישאב למסכנות ולאומללות. זה לא “הפי אנד”, אלא התפתחות תודעתית של אשה שעזבה בית בקיבוץ, התגרשה, בנה מבקר את אביו והיא לבד בחושך. בלי אהבה, בלי מכר ובלי ידיד. הכול מתרחש בכמה דקות, מול צלחת המרק במטבח הקר. אז למה יש צורך ללהג על זה במאות עמודים??? כל המוסיף גורע.

  7. מצטרפת לדעת קודמיי – בן-פורת ודורית. קצר וקולע.

  8. חנה יקרה!
    אני מסכימה עם דברי המגיבים. זו פתיחה שמחייבת המשך. הסוף האופטימי הוא מהיר מדי לטעמי. היה מתאים עם היה רצף מתמשך יותר. במקרה הזה באמת הסד יצר סוף מאולץ. נראה לי שיש להרחיב ולפתח. אולי באכסניה שתאפשר הרחבה.
    עידית

  9. מצטרף לדברי דורית ובן פורת
    על המחברת להמשיך ולכתוב ולבטא את תחושותיה בדרך הכתיבה

  10. לדעתי הסיפור מאד יפה הסיפור אישי מלא רגשות, אין צורך להוסיף ולהרחיב אהבתי

  11. סיפור משכנע. לא כל שינוי באופן בו אדם תופס את עצמו הוא תוצאה של תהליך ממושך. זה יכול לקרות גם כהארה שנובעת למשל מהיזכרות בסצינה ובמשמעותה מתוך ספרות גדולה, כמו שקורה כאן. גם מי שלא קרא את “מאדאם בובארי” של פלובר יכול להבין מתוך הסיפור את הסיטואציה ואת ההנגדה לה. איני סבור, כמו כמה מן הקוראים, שהיה צריך לפתח את הקטע לנובלה ואפילו לרומן, ולא שיש לי התנגדות לקרוא טקסטים ארוכים יותר של המחברת. אדדרבא. אבל לטעמי הסיפור כמו שמובא כאן שלם ועומד בפני עצמו. אם הוא משאיר לקורא שאלות לגבי הגיבורה, מחשבות עליה וצורך למלא פערים, בעיני זו דווקא מעלה.

  12. לכל הקוראים שהגיבו על סיפורי, תודה.למדתי משהו מהערותיכם. חנה.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.