אוטובוס אחרון / יובל פז
רַצְתִּי בָּרְחוֹבוֹת, מְנַסֶּה לְהַסְפִּיק אֶת הָאוֹטוֹבּוּס הָאַחֲרוֹן. חָצִיתִי אֶת הַכְּבִישׁ בְּאָדֹם.
שׁוֹטֶרֶת לֹא נֶחְמָדָה חִכְּתָה לִי בַּסִּיבוּב: “עָבַרְתָּ בְּאָדֹם!” אָמַרְתִּי לָהּ שֶׁאֲנִי רָץ לָאוֹטוֹבּוּס
הָאַחֲרוֹן וְחוּץ מִזֶּה, שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה מִזֶּה עִנְיָן כִּי גַּם כָּכָה לֹא בָּא לִי לִחְיוֹת. תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁהִיא
שׁוֹלֶפֶת אֶת הָעֵט מֵהַכִּיס וּמַתְחִילָה לִכְתֹּב לִי דּוּ”חַ, הִיא אוֹמֶרֶת: “אַתָּה יוֹדֵעַ, לֹא צָרִיךְ
לָמוּת בִּשְׁבִיל לִתְפֹּס אוֹטוֹבּוּס. יֵשׁ מוֹנִית כָּל הַלַּיְלָה. וְלִחְיוֹת? מָה אֲנִי מְבִינָה, אֲנִי בְּסַךְ הַכֹּל
שׁוֹטֶרֶת תְּנוּעָה.” אַחַר-כָּךְ הִיא תָּלְשָׁה אֶת הַנְּיָר מֵהַפִּנְקָס, ה-70 ₪ נִצְנֵץ בָּחֹשֶׁךְ,
קִפְּלָה לִשְׁנַיִם וְהִגִּישָׁה לִי אוֹתוֹ בְּחִיּוּךְ מָתוֹק, כְּאִלּוּ שֶׁהָרֶגַע כָּתְבָה לִי שִׁיר אַהֲבָה.
,
לזה אני קורא דיוק: היכולת למצות את הקשר בין מציאות לרגש, כך שאי אפשר לומר זאת אחרת. שיר? פרגמנט? יופי, בכל מקרה.
הי, יקירי, כמה טוב “לפגוש” אותך כאן!
איזה יופי של טקסט! חייכתי במלואי, כאילו קראתי שיר אהבה…
אהבתי מאוד, את הריצה, את הרגע האחרון, את הרמזור האדום, את המחיר שצריך לשלם… וכן, הכול היה עטוף בחיוך המתוק הזה, ב’כאילו’ שיר אהבה… נהדר!
ואני תוהה אם 70 אמור לסמל משהו?
כתוב נפלא.
המורכבות בשלמותה : הדוח הוא גם שיר אהבה, השוטרת היא גם אישה, השוטרת גם איכפתית וגם אדישה, גם מצילה וגם חוסמת את האיש בדרכו, גם תנועה גם מנוסה, השיר הוא גם סיפור, המציאות מתחלפת בדמיון, וכו’… והכותב גם בפנים, וגם הרחק מכאן – לועס גבעול באחו, ממשיך בדרכו.
“…אוצרות אינסופיים היו לה בדמיון / ממש אינסופיים.”
שיר אהבה לארציות.
נהניתי מאד לקרוא.
שוטרת תנועה? לאן התנועה?
לאוטובוס האחרון
תלישת נייר מהפנקס
קיפול לשניים / חציה באדום
לקריאתי כסמל.
שאלות פילוסופיות של חיים ומוות
ברקע הטקסט המתעתע.
מעניין מאוד
תודה
מקסים .
כל מילה נוספת , מיותרת .
תודה רבה לנדב, לילך, שלי, אהובה, חגית, זיוה ודבורה על התגובות מחממות הלב.
ולא פחות – תודה גם לכל מי שקרא ולא אהב, ובחר שלא להגיב, לא להלום ולא להעליב.
בתקווה ש’זוטא’ ימשיך להיות אי של סובלנות – מקום נעים של שיח ענייני ומפרגן.