* / חנה יגר
,
אקריליק על בד, 100X110, 2006
היצירה הוצגה בשתי תערוכות יחיד: בבית האמנים בת”א (אוצרת: דגנית ברסט) ובמוזיאון רמת-גן (אוצרת: איילת השחר כהן)
,
16 תגובות »
הוספת תגובה
עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.
,
אקריליק על בד, 100X110, 2006
היצירה הוצגה בשתי תערוכות יחיד: בבית האמנים בת”א (אוצרת: דגנית ברסט) ובמוזיאון רמת-גן (אוצרת: איילת השחר כהן)
,
עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.
אני מבינה שזה אסיר שהשתחרר לפי המדים ורישומי הייאוש על הלוח
מקורי
יופי של עבודה
הצבעים משדרים : עגמומית עם תקווה .
לעשות “מספר” באהבה. זה מה שאני רואה בתמונה ואני אוהבת את זה, מאד!!
שטוח מבחינה טכנית וחסר עומק רגשי. רמה חובבנית נמוכה
כמה נכון. לנשק את האישה החוקית ולחלום בערגה (לכן לוח היאוש ברקע) על המאהבת הצעירה. בעיניי העבודה דווקא עם הרבה עומק.
עבודה מעולה, חנה. עבודה שעוסקת בשטוח, בדו מימד שהוא מהות המדיה של הציור. לPERSONA NON GRATA- לעשות ציור בדרך ה”שטוחה” הרבה יותר מאתגר מלצייר צללים ריאליסטיים. ואין פה בכלל שטיחות רגשית. להפך! המשטחים הרכים והדלת מאחור נותנים המון עומק וכך גם כמה פרטים כמו החזיה הלבנה וטבלת היאוש.
סליחה, אבל איך יודעים שזו המאהבת ולא האישה החוקית?
לי זה היה נראה כמו אסיר שהשתחרר וחזר הביתה אחרי זמן רב שלא ראה את רעייתו או שהיא באה לחדר ייחוד או משהו. כי יש שם בצד בגד פסים שנראה כמו של אסיר וכן לוח הייאוש מחושב לזמן השחרור…
מעניין איך כל אחד רואה אחרת…
לא מבינה בציור
אבל ציור מדבר אליי.
מה שאני ראיתי את הגוונים החוברים כמעט לגוון אחד
ובניגוד לכך חשתי אולי עקב הטבלה, אולי עקב טשטוש
קווי הפנים = החלק הגלוי-
שהחיבור בין הדמויות מלאכותי
ויש כאן עצימת עיניים, יש כאן מן הבריחה.
מעניין מאוד
תודה
זיוה
מסקרן ומעורר רצון להשלים בדמיון את הפרטים החסרים בסיפור. אני מסתכלת כל הזמן בשער של האישה – נדמה אפילו שרואים שם את השערות שנמלטו מתוך התסרוקת המסודרת, וזה יפה בעיניי.
לאפרת. הפסים ברקע, מה שאת מפרשת כבגד אסירים, זה הריפוד של הכורסה.וטבלת הייאוש נועדה למנות את הימים, השעות והדקות עד לפגישה עם המאהבת.
ללא פנים, ללא מילים, שטיחוּת מלאת עומק ותשוקה – ציור יפה מאד!
איתי זו פרשנותך.זה לא אומר שלכך התכוונה היוצרת.
יפה בעיני שבני הזוג אינם דרדקים. לה יש שיבה בשיער, הוא מקריח.
אהבה זה לא רק לצעירים.
בהמשך לפרשנויות השונות, איפה יש לוח? בכיתה! אולי זה המנהל/ת והמורה…
אבל אין זה משנה ניתן לחוש בהתמסרות הטוטאלית (מאופן אחיזת הגבר את האשה) בלי לדפוק חשבון (הקווים על הלוח) ואנחנו צריכים לשפשפף היטב את העיניים (הטשטוש) כדי לבדוק שעינינו אינן מטעות אותנו.
לכן אולי איתי צודק, יש בבחינת “מים גנובים ימתקו” בציור הזה.
נהדר, פשוט נהדר. חוסר הזהות בדמויות, היעדר הפנים והיותן יותר כמו צורות ופחות אנשים, הופך את הציור הכי אנושי שאפשר. כל הניחושים מי הם האנשים האלה-עושים את התמונה מרתקת ומסתורית ומעניינת. כמובן שעגמומיות הגוונים מספרת דברים גם היא.
לפרסונה נון גרטה אתה אכן כזה. משגעים אותי אנשים שטוחים שרואים את הווייתם שלהם באמנות בה הם מתבוננים. עבודה מרטיטה באנושיותה ובדקויות הכאב היומיומי שבה.מקסים!!1