האינסוף שבנקודה / צביה ליטבסקי  

הרהורים בעקבות הסיפור ‘האָלף’ מאת ח. ל. בורחס

בבראשית רבה מופיע המדרש הבא ביחס למלה הפותחת של ספר “בראשית”:
“למה נברא העולם ב- ב’? – מה ב’ זה סתום מצדדיו ופתוח מלפניו – כך אין לך רשות לדרוש מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, אלא מיום שנברא העולם ולהבא” (ב”ר א)
בניסוח אחר: אל תחקור במופלא ממך. ואמנם, המלה “עולם” בעברית גזורה מלשון “תעלומה” (בניגוד ל”קוסמוס” ביוונית, שמשמעותו: סדר). באופן כזה מוגדרים גבולותיו של האדם, אפשרויותיו וידיעתו: בנתיב האחד, הפתח באות ב’, הולך האדם מלידתו עד מותו בקו ליניארי, כרונולוגי וסופי. האָלף מייצגת אם כן את ה”לפני” וה”אחרי” הנסתרים מאיתנו, את האל, את הנצח. מבחינת האדם, מקורה של הבריאה אינו ניתן לידיעה. מצד שני, הפתח באות ב’ הוא המאפשר את מודעותו של האדם לגבולות אלה, ומכאן, גם לקיומו של ה”מֵעֵבֶר” שמחוצה להם.
מעמד זה של המופלא מצוי גם בסיפורו של בורחס “האָלף” [הסיפור מופיע בקובץ הקרוי על שמו, 'האָלף', בתרגומו של יורם ברונובסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000]. האָלף מופיעה, ולא במקרה, בנקודה בה נפרצת המסגרת הריאליסטית של הסיפור אל הפנטסטי. היא טמונה בפינת המרתף בבית ידידו של המספר – משורר נלעג הטורח כל ימיו על פואמה נמלצת וחסרת חשיבות. ביתו מיועד להריסה, ובלעדי האלף לא יוכל, לטענתו, לסיים את יצירת חייו. וכך הוא אומר למספר: “בפינת המרתף יש אָלף….אָלף היא נקודה במרחב שנכללות בה כל הנקודות האחרות” (עמ’ 122). הנקודה היא חסרת מימדים, כפי שהאינסוף הוא חסר מימדים. מכאן, המימדים עצמם וכל המוגדר על ידם הם העולם המוכר לנו, המתחיל ב ב’.
החלק הפנטסטי של הסיפור (המהווה את שיאו) מתאר את התגלות האָלף במרתף לעיני המספר, התגלות הנושאת אופי של הארה, של חוויה מיסטית שלא מן העולם הזה. “ראיית” האָלף מהווה, אם כן, חריגה מן הנסיון האנושי אל הבלתי ניתן לידיעה ולדיבור. מאחר וכל ביטוי לה מן ההכרח שיהיה בכלים אנושיים, אי אפשר לתת לה ייצוג “אמיתי” בשפה, ייצוג שבו הדיבֵּר אינו ניתן להפרדה מן ההוויה. על כן אומר המספר: “אפשר שלא ימנעו ממני האלים למצוא תמונה הולמת, אך לעולם ישאר הדין-וחשבון שלי נגוע בספרות, בכזב” (124).
זהו, אם כן מקור תסכולו המתמיד של האמן באשר הוא אמן, אך גם מקורה של היצירה האמנותית עצמה. הגיבור בסיפור אינו יכול לסיים את יצירתו ללא האָלף. היצירה (ממש כמו הבריאה) מתחילה ב ב’, אך מקורה, מעיינה החבוי, הוא באָלף.
אותו משורר מגוחך מספר לידידו (דמות המספר בסיפור) שראה את האָלף כילד עוד לפני לימוד האלפבית. עובדה זו מעניקה לאָלף מעמד מטאפיסי של ידע נסתר ולילדוּת מעמד “ביאליקאי” של טרם גירוש מגן עדן. ואמנם, ראיית האָלף היתה כרוכה בירידה במדרגות תלולות, בסכנת מוות ובאיסור מוחלט מטעם המבוגרים. לאיסור זה אופי קבָּלי, כפי שמציין בורחס עצמו בהמשך הסיפור.
המספר, כפי שציינתי קודם, זוכה אף הוא לראות את האָלף. בחוסר האונים להקיף את החוויה ולתת לה ביטוי מילולי הוא אומר: “חשתי הערצה אינסופית, צער אינסופי” (126). בשלב מאוחר יותר הוא טוען שאותה אָלף היתה כוזבת (אולי משום שאמנם ראה אותה), ושיש “אָלף אחרת”, שהרי בלי אמונה זו מה ערכם של חיים?
סיפור האָלף מעלה בדעתי את טכניקת הזימרה הקלאסית, ה BELCANTO (שירה יפה), המבוססת כולה על ה A האיטלקי. ווקאל (תנועה, בניגוד לעיצור) זה יוצר פתיחה מירבית של הגרון ומאפשר צליל משוחרר. בכך הוא מהווה בסיס להגייה של ווקאלים אחרים בטקסט המושר, גם של הסגורים שבהם (כמו ה -U עם האומלאוט בגרמנית). ה A מכיל את כל הווקאלים, כפי שהנקודה של האָלף מכילה את כל הנקודות.
הרהור נוסף: על פי הוודות ההודיות, התפילה בקול היא השתתפות פעילה בבריאה הנמשכת של היקום. ההגה “אוֹם“, שנאמר בראשית כל שיעור יוגה, מייצג זאת. הגה זה מורכב מ A וO גם יחד, כמו ה-A האיטלקי, והעיצור M שבסיומו עוטף אותו בלי להוות לו מעצור, זהה לו, אחד עמו.
שתי דוגמאות אלה מורות על התייחסות שונה למעמדה של האָלף: השתתפות אנושית בבריאת העולם היא בגדר האפשר, הן ביצירה האמנותית (הזמרה) והן בפעולה הדתית (התפילה). האָלף ניתנת להתנסות. המֵעֵבֶר מצוי כאן. בניסוח אחר: “כבודו מלא עולם”.
מתח זה שבין הטרנסצנדנטי והאימננטי, בין ה”אין” וה”יש”, בין ה”כאן” וה”שם”, הוא תימה מרכזית בכתיבתו של בורחס. גם ביצירתו וגם בחייו (בורחס התעוור ממחלה תורשתית) הוא משיג וחי את המתח הזה בכל חריפותו. התייחסותו אליו חדורת תשוקה ואירונית בו-זמנית: “פעם אמר מישהו שבמרתף יש עולם ומלואו. הוא התכוון, כפי שנודע לי אחר-כך, לארגז נוסעים אחד.” (122).

,

מעבר לפינה: יונה אלון

תגיות: , , ,

9 תגובות »

  1. מאמר מרשים ומרתק, גם אם דורש טיפה יותר מרגע. כשפתחתי את הגיליון השארתי אותו לקריאה מאוחרת יותר ואני שמחה ששבתי אליו הבוקר.

  2. נגיעותייך באלף בית – הפתיחה אלי סוף עליה אמון הבית ואל מה שמצוי מעבר ונעלם מעיננו, אליונפתח האלף – מרחיבים את הדעת ומאפשרים לנפש לנוע למחוזותיה שלה: אל היש והאין כאחת.

  3. צביה, את כותבת:
    “החלק הפנטסטי של הסיפור (המהווה את שיאו) מתאר את התגלות” האָלף במרתף לעיני המספר,” ואני מבין מתוכן דבריים שהתכוונת לומר כאן “לעיני ידידו של המספר”, האין זאת?

  4. תיקון טעות דפוס: “מתוך דברייך” רציתי לכתוב, ולא “דבריים”.

  5. אסי, אכן אתה צודק. חזרתי ובדקתי, וגם ללא הסיפור, הרי זה הגיוני. מתנצלת על חוסר הדיוק.
    תודה שקראת!

  6. נהניתי מכל מילה
    תודה על ההארה .

  7. תודה צביה! מחשבותייך על הבל-קנטו מעוררות מחשבות נוספות על התנועה הפתוחה כמצב מוצא של הבלט הקלאסי. כתב על כך בצורה נפלאה ההוגה היהודי-רוסי אקים וולינסקי, שמגייס לחיזוק דבריו את ידיו הפתוחות של ישו במעמד הסעודה האחרונה. לאקט של הפתיחה, או להיפתחות, כנקודת מוצא של יצירת האמנות יש אם כן לא רק היבט גראפי, ווקאלי (או סונורי) אלא גם היבט תנועתי.

  8. שמחתי על הרחבת הפתח בזוטא למאמר מן הסוג הזה. מעניין ומחכים 

  9. נהניתי מהמעברים שלך בין התחומים השונים ומאופן הקישור המקורי והיפה ביניהם.הארת לי את ה”אום” שביוגה בכיוון חדש.רבקה

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.