שירה חדלה לפתע / גד קינר  

שִׁירָה חֲדֵלָה לְפֶתַע
כְּמוֹ מַאֲבָק נוֹאָשׁ עַל חַיָּיו שֶׁל מֵת קְלִינִי.
לְפֶתַע חֲדֵלִים לְהִתְעַלֵּל בּוֹ בְּמַכּוֹת חַשְׁמַל
וּבְדִמּוּיִים מְהַמְּמִים
הַיְשֵׁר אֶל תּוֹךְ הַלֵּב הֶחָשׂוּף
הָרְגָּשׁוֹת הַפְּעוּרִים
הֶחָזֶה הַמְּגֻלֶּה
לְעֵינֵי הַשְּׁכֵנִים הַסַּקְרָנִים

שִׁירָה מִתְחַדֶּשֶׁת לְפֶתַע
כְּשֶׁמְּקוֹשְׁשִׁים בְּרַחַשׁ עַמְלָנִי אֶת מַכְשִׁירֵי הָעִנּוּיִים
כִּילָדִים שַׁקְדָנִיִּים הַמְּקוֹשְׁשִׁים זְרָדִים לְאוֹטוֹדָפֶה
וְנִפְצַחַת סִימְפוֹנְיָה מֻפְלָאָה שֶׁל אִסּוּף הַכֵּלִים
וְכִנּוּס הָאֵיבָרִים אֶל מִתַּחַת לַסָּדִין
וְנִסּוּר יְבָבָה חֲרִישִׁית
וְדַלְתוֹת הָאַמְבּוּלַנְס הַנִּטְרָקוֹת בִּקְרֶשצֶ’נְדוֹ

וְאָז גּוֹאָה הַשִּׁירָה כְּשֶׁנְּחִילֵי
מְשׁוֹרְרִים יוֹצְאִים מֵחֹרֵיהֶם
מְשַׁיְּפִים אֶת נִיבֵיהֶם
פּוֹצְעִים בַּחֲנִיתוֹת צִפָּרְנֵיהֶם
אֶת אַסְפַלְט הַכְּבִישׁ הַמְּיֻתָּם
וְלוֹקְקִים מִשְּׁלוּלִית הַדָּם
זֶבַח לְשִׁירִים רַבִּים

,

מעבר לפינה: אביב נובט / טימה בז

תגיות: ,

10 תגובות »

  1. הללויה!!

  2. וואוו אני יכול ממש לראות את התמונות, להרגיש את בלוטות הרוק מגיבות לטעם הדם, לשמוע את נחילי החרקים הצובאים על הפגר, להריח ולהרגיש את העקצוצים בקצה האצבעות ואת הקבס העושה דרכו מעלה.

    מעולה לגמרי :-)

    איציק.

  3. גדוש מדי.

  4. יופי של מטאפורה
    המוני דימויים יפים בשיר אחד. כל הכבוד, אהבתי!!!!!

  5. ואוו!
    שתי השורות האחרונות שבבית הראשון החזירו אותי להחייאה שעברה אימי ולא צלחה אותה.

  6. אנחנו אכן זובחים המון לשירה, פיוטי ומעניין לכל אורך השיר.
    קראתי ואהבתי את ספר שיריו האחרון של קינר “הפרעות קשב”.

  7. השיר מעניין ומטריד. הוא מצהיר שהוא ארס-פואטי, זכותו.
    אולם תיאור חידלון החיים, נורא ככל שיהיה, אינו משכנע כי כך חדלה השירה. להיפך, באופן פרדוקסלי, הבית הראשון של השיר הוא החזק ביותר והתמציתי בדימויי המוות, הגוף החשוף והרגשות הנפערים של הצופה, הדובר-המשורר.
    כאשר “שירה מתחדשת לפתע” כדי לתאר “סימפוניה מופלאה” של מכשירי עינויים וכו’ השירה הזו מאבדת את קולה של היבבה החרישית המנסרת כדי לגאות על שלולית הדם, מלחמות משוררים ו”זבח לשירים רבים”.
    קשה לי להזדהות עם נקודת ראות תיאטרלית כזו(גם בדרך הפרדוקס), ונראה לי שהשירה כאן תועה בשדות זרים לה עצמה.

  8. השיר יורה לכל אורכו ”..בְדִמּוּיִים מְהַמְּמִים”:
    למרות שהדבר נעשה (לפי הבנתי) מתוך מודעות וכדימוי למצב הקריטי המתואר בשיר עדין יש הרגשה של גודש מוגזם המבטל את הרגש בשיר.

  9. שיר מעניין, אהבתי את הדימויים החזקים של תהליך החייאה שלא צלח, אם כי מעט גדוש מדי לקראת הסוף לטעמי. אני קוראת את השיר כהערה צינית על משוררים מזן מסוים הניזונים מדם ומוות ומשום כך המלודרמה היא במקומה – כהערה צינית על אותם משורים העושים שימוש מלודרמטי במוות.

  10. ללא ספק תנופת תאור מרשימה אך מרוב מאמץ ופירוטכניקה אבדה איזו אוטנתיות. ייתכן וזו בעיה מובנית של ארס פואטיקה שיש בה משהו קצת נרציסטי בעצם מהותה וסובלת ממודעות יתר

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.