דקונסטרוקציית חדר המיטות / ריין גינסברג  

אני מושכת אותך למיטה שלי.
הנפילה ארוכה כלתוך תהום עמוקה וחסרת תחתית;
אנחנו חולפים על פני הכלב שלי שנדרס על-ידי מכונית כשהייתי קטנה. עוברים על פני החבר הראשון שלי שבגד בי לטובת חברת ילדות שחזרה לבקר. אנחנו ממשיכים בנחיתה רק בכדי לעבור על פני אמצעי מניעה שמרחפים בחלל האוויר כאילו כוח המשיכה כבר מזמן אבד. אני מנסה לתפוס אחד אך אצבעותיי מחטיאות אותו בכמה סנטימטרים ספורים. לא נורא, אני חושבת – נגמור בחוץ.
אנחנו נוחתים על המיטה;
ידייך מלטפות כל חלקיק קיומי בי כאילו גופי אינו שייך לי כלל. אני מביטה בפניך ורואה כיצד הן משתנות מפני מלאך לפני התוכחה ההפכפכה. מבעד לשערות ראשך הארוכות צומחות קרניים – אני מלטפת אותן בחופזה רק בכדי לוודא את ממשיותן. כפתורי חולצתך נקרעים בזה אחר זה ואני רואה כיצד עורך מצמיח חברבורות ושלפוחיות בצבעים מרתקים. אני מעבירה אצבע על כל אחד מהן בכדי לחוש בנוזל הלבנבן שניתך, ומגלה כי בחשיכה הוא נראה אפרפר.
עיניך בוהקות באפלה הניכרת ואתה כל-כך יפה כשאתה קורע את מכנסיי ונצמד אליי מבלי לתת לי לנשום רגע אחד מיותר. בטנך החשופה נפערת לשלושה כיווני אוויר ואני רואה יצורים קטנים מגיחים החוצה ומקפצים ברחבי החדר, יוצרים כאוס מהאי-סדר שכבר היה קיים מזה זמן מה. אני מכניסה יד אל תוך הבטן הפעורה שלך ומוציאה את ליבך השחור. אני מבחינה כי הוא רקוב וכי ודאי הפסיק לפעום כבר מזו תקופה ארוכה. מבלי לשאול אני נוגסת ממנו קלות ואז מעבירה את החתיכה אל פיך הבולעני ורואה כיצד אתה לועס, בולס, משתנק ואז בהליך הידוע של התוכחה התמידית שלך, נותן גיהוק, רק כדי להרגיע את הנוכחים. היצורים הקטנים שלך מושכים לי בשיער, אבל זה לא מפריע לי גם כשהם תולשים קווצות קווצות יחד עם חתיכות קרקפת – כבר ממילא רציתי לעשות שינוי מהותי במראה שלי.
הטבע הקדמוני שלי מתעורר לתחייה ואני שולקת את אגוזיך וממהרת אל המטבח כדי להכין חביתה. אתה ממהר אחריי ואני חוששת שאתה מתכוון לעצור אותי אבל אתה רק תופס מאחורה את שדיי כמו שתמיד אהבת לעשות, ומחדיר את לשונך אל תוך אוזני, תופס עם שיניך את העגיל ותולש אותו יחד עם פיסת הבצק אל תוך קיבתך. אני צוחקת כשאתה אומר כמה שאתה נהנה לקחת ממני חלקים, ואני אומרת שאני מצפה שתלך לשירותים בקרוב, ‘אתה ושלל יצוריך המחמדים’ ותשיבו את שחסר.
אנחנו עוברים במערה תת-קרקעית;
משלל הכיוונים נשמעות אנחות וצרחות אימים מקפיאות דם. אני מחבקת אותך כדי להרגיע את רעידותיך, אך אתה אומר כי אינך פוחד. אני תמיד מזהה כשאתה משקר לי. אנחנו חולפים על פני ארון מתים עתיק וזרוע מרקיבה תופסת את ישבני ואתה צוחק. גופה תלויה מבשרת את סיפורי אבותיך הקדמונים ואני מבינה כי אתה חושב על הארנב הפצוע שסבתך חבטה לעיסה אל מול עיניך המשתאות.
אנחנו נוחתים שוב על השמיכה הקרירה;
ואתה מבקש ממני לנשוך את לשונך לאות הזדהות עם הכאב עלום השם שאתה מסתיר ממני. אני עושה זאת בשמחה רק בכדי לתלוש אותה החוצה, ולירוק אותה בפרצופך המגחך. אנחנו מתפתלים במיטה והיד שלך משתלבת בין אצבעותיי. לא עובר רגע והאצבעות מתאחדות, דבר שרק גורם לי להיכנס לפאניקה מיותרת אך איני יכולה להפסיק. אני מנסה לשחרר את היד אך אתה נצמד אליי ואז רגלינו מתמזגות ללא הואיל. אנחנו מתגלגלים מן המיטה אל הרצפה בקול חבטה ואני רואה שראשך משתפד על מנורת הלילה שלי. אך דבר לא מונע ממני לחדול מהליך ההתמזגות עם אדם מת וחסר תועלת שכמותך. אני מנסה לקרוע את ידי מידך בכוח רב, אך זה רק גורם לה להיבתק ונותרתי מחוסרת אפשרות לחוש ולמשש. קילוחי דם ניתזים לכל כיוון ואני נחבטת בקיר כדי להתרחק ממך. גופך המת מתחיל לבעבע והדם שמותז גורם לשיטפון והשטיח מתרטב ונספג. לא עובר זמן רב עד שהחדר כולו מוצף בנוזל הארגמני וגופך מתנפח ומתחיל למלא את החדר. לא נותר לי אוויר לנשום כשאני נאבקת להשיג מעט מרווח וגופך סותם את קני הנשימה שלי ומועך אותי בספאזם אירוטי אל גבי הקיר המסתמן ובא.

,

מעבר לפינה: אורגזמה בצהוב / זיוה גל

תגיות: , ,

42 תגובות »

  1. מחריד. במובן הטוב של המילה.

  2. חבל על הזמן והמקום במובן הפשוט של המילים; לא מעניין ומגעיל למדי.

  3. מצ’עמם , למרות שנועד לזעזע ולהחריד את הבורגנים.

  4. מעניין , ריין בארץ הפלאות , מקווה בשבילך שאחרי הכל התעוררת וגילית שזה היה חלום.

  5. רונן, אני הייתי שוקל שנית, אם זה אכן המקום הראוי לסיפור הזה כי בעיקרון זהו קטע טקסט בוסרי למדי. מיטיב(ה) היי(ת)ה המחבר/ת לעשות לו היו עוברים על הטקסט שוב ועורכים אותו מעט. בעיקר שגיאות הקלדה, אבל גם ובעיקר עריכה תוכנית ולשונית לא היו מזיקים לו: כמו למשל נרטב ולא מתרטב ועוד כמה…

  6. לדעתי, יש כאן כיוון מקורי ונועז
    אך קצת עמוס ולכן לא ניתן לראות
    באופן בהיר
    את המעברים בין המחשבות, הפחדים,
    הזכרונות, התשוקה והתאווה האימה
    והגיחוך המתגוללים יחדיו בעת הסקס.

    תודה
    זיוה

  7. מה מטרת הסיפור הנ”ל?לטעמי ,ניתן היה לחשוב שוב,האם במה זו מתאימה לסיפור זה?בעיניי מזעזע.

  8. אני לא מבין למה אתם באים בטענות לרונן?
    תבואו בטענות לכותב החצוף בכבודו ובעצמו.
    שהרי, איך העז לכתוב משהו כל-כך בוטה ומזעזע עד כדי כך שגרם לכם לאבד את העשתונות כך? זה לא שמדובר בטקסט שנותן אלגוריה למערכות יחסים קשות שרבים מכם חוו בעבר או חווים אף כעת – בואו נעמיד דברים על דיוקם – מדובר במסמך שטני ורווי טינופת ותועבה שבל תאמר מהיום ועד עולם.

    קחו דברים בפרופורציות הראויות, אם זו לא בקשה קטנונית מדיי. זה רק טקסט. זה לא מסמך הוצאה להורג או גינוי בני-האדם באשר הם. ולא יקרה כלום אם תפתחו את הראש ותנסו “לקבל” דברים אחרים ממה שמאכילים אתכם בדרך-כלל.

  9. למחבר הנלוז. כל תלונתי/תלונותינו הן לא יותר מבקשה צנועה. שתערוך את הטקסט לפני שאתה שולח אותו. ואם הוא נראה בעיניך מושלם, אז תפקידו של העורך (במקרה זה רונן) להאיר את עיניך. זה הכול. ואני מסכים איתך לחלוטין, זה באמת רק טקסט.

  10. “למחבר החצוף” :)

    טכסט שמעורר כל כך הרבה התנגדות
    וסערה, דעות לכאן ולשם-
    רק מעיד על כך שהכתיבה טובה!

    יש לי התחושה שאנשים מבלבלים בין ערכים
    ומוסר, לבין בחינת היצירה וקשה להם להפריד
    בין שניהם.

    קצת מפליא אותי
    שזה נמצא אפילו בין כאלה שבעצמם כותבים.

    תודה

    זיוה

  11. “לכותב הנלוז” : הבעיה אינה שאנחנו מרובעים מכדי “לקבל דברים אחרים ממה שמאכילים אתכם בדרך כלל”, אלא הטקסט שלך, שלעניות דעתי מזיע מרוב מאמץ לזעזע, אבל מצליח רק לשעמם, כפי שכבר טענתי לעיל. מישהו אכן רואה בו “מסמך שטני”? בחייך, אל תחמיא לעצמך.

  12. מה זה צריך להיות ?

  13. המחבר – אתה לא נלוז. אולי בוטה, אבל בטוח לא משעמם.
    מבחינה מטאפורית יש רעיון מרכזי, יש קשר לתפיסה ביקורתית של האני, של האחר.
    יש קשר למערכות יחסים – בהן “בולעים” או משתלטים או מבקרים זה את זו,
    בהן נחשפים גם הצדדים האפלים.
    מאד אמיץ, ומעלה את השאלה בדבר האסטתיקה, כמה דם כדאי להראות על הבמה
    ואת מה זה משרת. כנראה עניין של סגנון, ולא מאד נדיר.

  14. מודה הצלחתי להגיע לחצי, קצת יותר, למרות שנורא השתדלתי. משעמם עד מוות וכתוב רע. (דוגמא: “בכמה סנטימטרים ספורים” – מורה בכתה ג’ אמור לתקן משפט שגוי ברמה כזו). איתי צודק זה תפקידו של העורך. אך תפקיד העורך לברור לאו דווקא לערוך את הקטעים. אבל חברים יקרים יש לאמר את האמת: “המלך עירום”. בפרוזה קל לראות זאת – בשירה קשה יותר. טעמם האסטתי של העורכים פגום וירוד מיסודו. זה שיש פה ושם שירים יפים כמו של רוחה שפירא זה ב”פוקס” לא ב”פיקס”.

  15. מגיב 11 שאת שמו אני מתקשה לבטא -
    חבל שאתה לא מצ ליח להבין סרקסזם.
    אולי בגלל זה קשה לך להבין את הטקסט.

    ואני ממש לא מתאמץ לזעזע והזיעה לא ניגרת ממני בכמויות, זה בא טבעי.

  16. יש כאן קנאת סופרים וקנאת משוררים
    מכוערת מאוד לטעמי.

    יש כאן “הגב לי אגיב לך”
    “שבח אותי אשבח אותך”

    וכיעור נורא.

    ויש כאן גם אולי תסכול ואכזבה
    מצד מי שלא פרסמו את מה ששלח?
    יכול להיות?

    מצטערת, מישהו צריך לומר את הדברים האלה.
    עם נורא אתם היוצרים:)

    זיוה.

  17. מבלי להתעסק בערכו הספרותי או המוסרי של הטקסט, חשוב לי להגיב על הטענות כאילו הוא סובל מהרבה שגיאות בעברית. הטקסט, כפי שניתן להבין מכותרתו, עוסק בדקונסטרוקציה, ומתוך כך בין השאר גם בוחן את השפה ואינו בוחר בהכרח במבנים הלשוניים המקובלים ביותר. דומני שברוב המקרים שבהם נראה כי הטקסט לוקה מבחינה לשונית, מדובר בבחירה מכוונת (שניתן להתווכח עמה, אבל אני מאמין שנעשתה בכוונה).
    לצורך העניין, עברתי על הטקסט ובחנתי את כל המקומות שנראו לי כשגיאות בעברית (ייתכן שיש אחרים, איני מתחייב לשלמות):

    ‘כל אחד מהן’ – גבולי. הביטוי אינו תקין בעברית (צ”ל ‘כל אחד מהם’ או ‘כל אחת מהן’) אבל יש לשים לב לכך שהמשפט הקודם מסתיים ב’חברבורות בצבעים מרהיבים’; חברבורות הן נקבות, צבעים הם זכרים, וייתכן שהביטוי נכתב כך כדי למשוך את תשומת-הלב לאי-הבחירה במושא ההתייחסות (האם ‘כל אחת מהחברבורות’ או ‘כל אחד מהצבעים’?). עם זאת, במקרה זה אני לא בטוח שהדבר נעשה בכוונה וייתכן שאכן מדובר בטעות הקלדה פשוטה.
    ‘מזו תקופה ארוכה’ – הנכון הוא ‘מזה תקופה ארוכה’, אבל השגיאה מושכת את תשומת-הלב לשאלה – למה בעצם? הרי ‘תקופה’ היא נקבה…
    ‘תשיבו את שחסר’ – נכון, הצורה המקובלת היא ‘תשיבו את החסר’, אבל מבחינת העברית זה נכון לחלוטין ואף גבוה יותר במשלב.
    ‘מתרטב’ – לא שגיאה כלל: בדיקה מהירה במילון אבן שושן העלתה שזו מילה לגיטימית שפירושה ‘נרטב’.
    ‘קני הנשימה’ – עשוי להיות שגיאה, אבל אני מהמר שזה ניסיון מכוון ליצור תמונה סוריאליסטית של יצור בעל מספר קני נשימה.
    ‘ללא הואיל’ – המקרה היחיד שבו ברור לי חד-משמעית שזו שגיאה ולא בחינה מכוונת של השפה (צ”ל ‘ללא הועיל’). בנוסף לכך יש גם שגיאת הקלדה אחת שהתחמקה (תיקנתי אותה כרגע), אבל בסיכום כללי קשה לי לקבל את הטענה שהטקסט עמוס בשגיאות לשוניות.

  18. לרונן
    אפילו אתה, העורך הנכבד, לא שמת לב לשגיאה אחת מרבות שהצבעתי עליה. אותי אישית זה לא מפליא

  19. מר נשר היקר,
    אני רואה את הטקסט כטקסט אקספרימנטלי, שמנסה לחפש דרכי הבעה אחרות, ואינני מתרגש מ’שגיאות’ כמו שזו שציינת. לטעמי זה עוד אחת מהמקומות שבהם הטקסט מתעסק ב’מיותרות’, כלומר בהוספת פריטים שנדמים כחוזרים-על-עצמם או כמסורבלים על מנת להאט את הקריאה (שים לב למשל לשימוש ב’בכדי’ במקום ‘כדי’ לכל האורך). אני מאמין שהפורמט האינטרנטי של זוטא מאפשר הרבה חופש להתנסויות, וחש שהטקסט הזה – גם אם הוא רחוק מלהיות שלם ולבטח אינו מהטקסטים הטובים ביותר שפורסמו בכתב העת – הוא ניסוי מרתק שהיה מקום לפרסמו.

    באשר להערותייך הכלליות על טעמם של העורכים, כאמור, על טעם וריח אין להתווכח, ולא נותר אלא לשמוח על כך שאיש אינו מכריח אותך לקרוא; זכותך המלאה להחליט שהאתר אינו לטעמך ולבלות את זמנך במקומות אחרים.

  20. הבעיה היא לא שגיאות כתיב או לשון בשפה העברית (תקנית, מדוברת, ספרותית או לירית, אלא, מה המשמעות של צירוף מילים ומשפטים, איזה ערך מוסף יכול הקורא ה”סביר” לקחת ולטעום מן הבלילה הזו במקרה המדובר של ה”דה… בחדר המיטות”.
    מתקבל הרושם שכל מי שיצליח למלא יותר מ-20 שורות בדם, סקס, אמצעי מניעה, ספאזם (מזה?) אירוטי, רגלים מתמזגות ללא… בטן פתוחה ושאר זוועות, יעבור בקלות את הסף העדין והמקוּון של “זוטא”.
    עורכים יקרים, במחילה מכבודכם, עברתם את הגבול! אמנם “לא צריך יותר מרגע – אבל גם מעט יותר כבוד למילה הכתובה, למשפט ולזמן הנכון, תרתי משמע.

  21. לא צריך 20 שורות. גם 3 יספיקו.
    הבאנו את הטקסט הזה כי אהבנו את היחס הכמעט מזלזל של הטקסט לכל מוסכמה שהיא. מעניין אותנו למתוח גבולות, כן, מעניין אותנו לראות זעזוע בתוך התשוקה, ומעניינים אותנו טקסטים שאינם מן המקובל.
    כבוד למילה הכתובה? יש והרבה. בייחוד לזו המקורית, החדשה, האחרת.
    עניין של טעם, ועל זה אין מה להתווכח. הבחירה שלנו היתה מכוונת, ועובדה שהיא גם מעוררת דיון. זו המטרה, בסופו של דבר.

  22. גועל נפש.
    איפה פושקין, איפה ביאליק?
    פעם היו כותבים על אהבה.
    היום, ישר לגועל נפש.
    טפו

  23. ריין , קראתי את הטקםט בנשימה אחת , במהירות ובקצב ( נראה לי שכך טוב לקרוא בו) , הטקסט נפלא ומכוער כאחד ,כיעור אנושי מאוד , זה בטח לא נוח , אף אחד לא ממש אוהב אגרופים בבטן .קיוויתי כל הזמן לגילוי הרוח או נחמה מתוך עיסת האיברים , אך לא נתת רמז ליציאה מן הגיהנום הגופני הזה , האומץ לקחת את עצמך ואותנו לשם מעורר הערכה .
    לעורכים – ישר כוח , זה מעודד לגלות נחישות וכנות בביצה שלנו.

  24. וואו, כמות התגובות… אני הייתי מתמוגגת במקומך.

    אהבתי, נגעלתי ובעיקר צחקתי.
    קראתי כאן איזו הקצנה עד הגחכה של האקט,
    על כל החלקים הקשים יותר שלו, ושל יחסים בכללותם כמובן.

    ממה כולם כ”כ מתרגשים? :)
    (סליחה)

  25. ניצן,
    אני בהחלט מתמוגג ונהנה מכל התגובות – השליליות לצד החיוביות.
    המטרה של הפרסום הנ”ל היא לא כדי לעורר פרובוקציה זולה אלא גם (ולא רק) לזעזע את הבריות ממקום הישיבה הבטוח והמוגן שבו כולנו שוהים מעת לעת; הבועה הקטנטנה והשברירית שלנו שמפעם לפעם יש לנפצה (או שמא – לרסקה) כדי לקבל תמונה פנורמית ונרחבת יותר של איך המציאות באמת מתגבשת לנגד עינינו ומן ה”הזוועות” (במרכאות ושלא במרכאות) אשר לוקחות חלק בין חדרי המיטות הפרטיים שאנו מקיימים ומחיים מדיי לילה מבלי להודות בכך באופן ישיר או מודע. אין אמת אחת. יש מגוון, וחבל לנו להתכחש אליהן רק כדי להרגיש יותר בטוחים ושלווים עם הזיוף שאותו אנו חיים כדי לשמר את עצמנו כדי לא להתפרק לרסיסי אפר ובשר.

  26. זיוה
    מדוע לתלות בדברי ביקורת מניעים זרים כגון תסכול, קנאה וכיו”ב. הן באותה מידה אפשר לתלות במחמאות (וקיבלת הרבה כאלו ובצדק) חנופה וחשבון של “שלח לחמך”…כפי שאת בעצמך רמזת. אולי פשוט ניתן קרדיט למגיבים שהם אומרים בצורה אוטנתית את אשר על ליבם (לפחות עד שיוכח אחרת). אגב, בין שלל הביקורות יש להבחין בין אלו שהזדעזעו מהתוכן, לשמחת ליבו של המחבר, לבין כאלו שחשבו שהטקסט גרוע מבחינה ספרותית ולא מבחינה ערכית ותכנית ,ואני בין אלו.
    בברכה חק”ר

  27. השיפוט הכה שלילי שלי הוא אמנותי ואמנתי בלבד. קראו את העורכת גב’ אבישר ותבינו שהיא חושבת שלהגיד “פיפי -פיפי, קאקי -קאקי” זה אוונגארד. ואם זה מעורר מהומה הרי שזו הוכחה מוחצת שזה הצליח. גם גב’ ניצן ליפשיץ חושבת כך. והייתי אולי משנה את דעתי על הטקסט מבחינה תָכנית לפחות בעקבות תגובת המחבר השמח בחלקו (25), אבל כנראה שהאקט המיני שלו אינו מזכיר כלל את האקט המיני שלי. אולי אני חי בעולם אחר וסליחה על כך

  28. מר נשר היקר,

    האוונגארד לא קשור דווקא לשימוש במילים מלוכלכות, אלא נוגע בהקשר עצמו של המילים בטקסט וההתנסות האקספרימנטלית הבועטת במה שצפוי ומוכר ושגרתי.
    אוונגארד לא חייב להיות מלוכלך כלל.
    הלכלוך (או ה”טינופת”, אם תעדיף), קשור במקרה זה לעולמו הפנימי של המחבר.
    אם תקח את וויליאם ס. בורוז (‘Naked Lunch’), למשל, מחלוצי דור הביט, שיורשה לי לגלות שהיווה השראה כבירה על עולם התוכן והמושגים הספרותיים שבהם אני צולל וכותש מדיי יום – תוכל להבין מאיפה כל זה נובע. או למשל ‘Crash’ ו-’The Atrocity Exhibition’ של ג’. ג’. באלארד – תגלה באלו את האוונגארד הגלום בניסוי וטעייה פרוזאיים בנבכי הטינופת העצמית.
    אני אוכל להבין מדוע ספרות מהסוג הזה אינה ולא תהיה לעולם כוס התה שלך,
    אבל בוודאי לא אוכל להבין מדוע תרצה להתכחש אליה ולכך שדברים מהסוג הזה קיימים ועבורך אינם נחשבים לספרות “תקינה” או “אומנותית”.

  29. “האוונגארד לא קשור דווקא לשימוש במילים מלוכלכות” – בוודאי. טענתי שכך רואה זאת העורכת הנכבדת גב’ אבישר. בוודאי שלא אני. קרא שוב את שכתבתי.
    העובדה שאתה לא היחיד העוסק בכך אינה מעלה אותם לדרגה של מעשה אמנות. לגבי האחרים איני יודע. לא מכיר כדי לשפוט.

  30. י. נשר בתאריך 29 ביולי, 2010 בשעה 10:11:

    השיפוט הכה שלילי שלי הוא אמנותי ואמנתי בלבד. קראו את העורכת גב’ אבישר ותבינו שהיא חושבת שלהגיד “פיפי -פיפי, קאקי -קאקי” זה אוונגארד. ואם זה מעורר מהומה הרי שזו הוכחה מוחצת שזה הצליח. גם גב’ ניצן ליפשיץ חושבת כך. והייתי אולי משנה את דעתי על הטקסט מבחינה תָכנית לפחות בעקבות תגובת המחבר השמח בחלקו (25), אבל כנראה שהאקט המיני שלו אינו מזכיר כלל את האקט המיני שלי. אולי אני חי בעולם אחר וסליחה על כך

    מר נשר יקר,

    סיום דבריך מעיד על דרך הקריאה השונה ביני לבינך.
    מה הקשר לחייך אתה כשאתה קורא יצירה?
    יש כאן שיפוט – וכאן לדעתי הטעות.
    כשאתה מערב את חייך זה לא שיפוט אמנותי.

    אין צורך בהזדהות כשקוראים יצירה.
    זה אפילו לא נכון.
    יש אובייקטיביות ובחינת הפרטים, לשמן.

    נוסף לכך אתה משנה ומוציא מן ההקשר
    את דברי הטעם בעיניי של ענת אבישר העורכת

    וכדי להזכיר, אלה היו דבריה:

    ענת אבישר בתאריך 28 ביולי, 2010 בשעה 21:28:

    לא צריך 20 שורות. גם 3 יספיקו.
    הבאנו את הטקסט הזה כי אהבנו את היחס הכמעט מזלזל של הטקסט לכל מוסכמה שהיא. מעניין אותנו למתוח גבולות, כן, מעניין אותנו לראות זעזוע בתוך התשוקה, ומעניינים אותנו טקסטים שאינם מן המקובל.
    כבוד למילה הכתובה? יש והרבה. בייחוד לזו המקורית, החדשה, האחרת.
    עניין של טעם, ועל זה אין מה להתווכח. הבחירה שלנו היתה מכוונת, ועובדה שהיא גם מעוררת דיון. זו המטרה, בסופו של דבר.

    ברכות
    זיוה

  31. נוסף לכך במשפט הזה, לדעתי, יש חוסר הגינות כלפי הטכסט:

    “אבל כנראה שהאקט המיני שלו אינו מזכיר כלל את האקט המיני שלי. אולי אני חי בעולם אחר וסליחה על כך”

    אתה שוב מוציא מן ההקשר, לא מנסה להבין מה המסר ביצירה הזאת
    מה היא מבטאת מעבר למילים כפשוטן, מה המכלול הכולל
    וחבל…

    לדעתי, יש כאן הכחשה של מציאות.
    המציאות של עולמנו אינה נוצצת ואידילית וחשוב, מאוד חשוב
    להביע זאת ביצירה.

    אני ראיתי בציור השכן, מקבילה לטכסט הזה.
    מישהו שאל שם למה צריך להציג באופן מכוער (ואני לא מצטטת
    את דבריו במדוייק.) למה? כי זה עולמנו
    אי אפשר לצבוע אותו רק בכוככבים ובים פסטורלי. זה בנאלי
    ומגוחך.

    כמובן שאני מביעה כאן את דעותיי שלי בלבד.

    תודה על ההקשבה:)

    זיוה

  32. מר חקר יקר:)

    “זיוה
    מדוע לתלות בדברי ביקורת מניעים זרים כגון תסכול, קנאה וכיו”ב. הן באותה מידה אפשר לתלות במחמאות (וקיבלת הרבה כאלו ובצדק)”

    מפליא אותי שאני אמורה לשמוע ממך תגובה ליצירתי כאן בדרך עקיפה.
    ואולי המשפט הזה שלך מחזק את מסקנתי שיש כאן מניעים זרים כפי שציינתי קודם.
    מגיבים למי שמכירים. לא כולם אך רובם. וזה חבל…

    ולא הוצאתי את יצירתי מן הכלל.

    ברכות

    זיוה

  33. זיוה
    הבאת טכסטים זה מול זה להשוואה. בבקשה:

    אבישר:”הבחירה שלנו היתה מכוונת, ועובדה שהיא גם מעוררת דיון. זו המטרה, בסופו של דבר”. האם זה לא אומר את מה שכתבתי:”קראו את העורכת גב’ אבישר ותבינו שהיא חושבת שלהגיד “פיפי -פיפי, קאקי -קאקי” זה אוונגארד. ואם זה מעורר מהומה הרי שזו הוכחה מוחצת שזה הצליח”.

  34. זיוה יקרה
    אין לי היכרות עם איש ממשתתפי הגיליון הנוכחי או גיליונות אחרים. אהבתי את השירים והציור שבגיליון. הגבתי רק על אחד מהם הואיל והייתה לי תגובה ספציפית מעבר להתרשמות כללית. הרשימה אותה ביקרתי קוממה אותי לא בגלל תכניה אלא משום שנראתה לי יומרנית וכתובה רע. מכל מקום לא היו שום שיקולים זרים בתגובותי, לא החיובית ולא השלילית .וזה היה נושא דיוננו. אבל אם כבר נגענו בכך, שיריך יפים בעיני.

    בברכה חק”ר

  35. שוב, מר חק”ר (שחושש להזדהות בשמו האמיתי),
    איש לא קשר אותך לכיסא באיומי אקדח והכריח אותך לקרוא.
    לא אהבת? יופי טופי לך וזכותך המלאה. המשך הלאה לטקסט אחר שימצא חן בעיניך.
    אבל מפה ועד ללהביע ביקורת קוטלת ולא מבוססת (לא זכור לי שממש כתבת מה באמת מפריע לך בטקסט מלבד להשתמש במילים כלליות של ‘כתוב רע’ ו-’יומרני’ שוודאי לא אומרות לי דבר בתור הכותב שרוצה להחכים ולהשתפר), הדרך עוד רחוקה.
    מה עוד, שאינני מכיר אותך, או את הטקסטים המופלאים שכתבת אתה, ושיוכלו לגרום לי להאמין כי עליי להטות אוזן ולהקשיב לדעותיך או לביקורותיך או אף להעריך אותן באיזושהי צורה.
    כל מה שסיפקת כאן הייתה קטילה מלוכלכת שאיני יודע אם היא נובעת מרשעות או מסתם קנאה, אבל האנטגוניזם שהיא יוצרת אצלי מתכוון להישאר בקרבי גם להתקלויות הבאות איתך.
    אני לא מתכוון להתגונן בפניך או להגן על העבודה שלי מפניך, כי למען האמת, לאחר ההתבטאויות האחרונות שלך, דעותיך לא משנות לי במאומה.
    רק רציתי שתדע שהביקורת שלך לא תורמת לי בדבר, ואם המטרה העיקרית שלה הייתה להרחיק קוראים אחרים מהטקסט, אז זה מאוד עצוב בעיניי, שלא לומר פתאטי.

  36. עוד כמה תגובות:

    שוויק – אני לא מנסה להיות פושקין ולא ביאליק. אני מנסה להיות אני וגם זה קשה לי מספיק.
    דבורה אור – זה מה שזה. בלי מסיכות. אגרסיבי – In your face.
    רוחה שפירא – ספאזם זה מה שקורה כשמפרכסים.
    י. נשר – אני לא יודע, מבחינתי אתה עלול להיות אותו אדם כמו חק”ר שמנצל את האינטרנט למטרות שליליות, משתמש בכמה כינויים שונים כדי להטיח עלבונות וביקורות באנשים אקראיים לשם רשעות או קנאה או השד יודע מה. אני מפנה אותך לתגובה הקודמת שרשמתי שמיועדת גם לך.
    סיון – זה נכון, אף אחד לא אוהב לחטוף אגרופים בבטן, ודווקא בגלל זה הדיון (או הויכוח) שנוצר כאן מדגיש זאת חזק מאוד – עד כמה זה כאב.
    זיוה – נראה כמו את בין היחידים שהבינו את הטקסט כפי שהוא נועד להיקרא, ועל כן עשית אותי מאושר ליום אחד.

  37. בלי להיכנס לוויכוח על הטקסט עצמו, ברצוני לענות לטענה המשתמעת מכמה תגובות כאן (בייחוד של י. נשר) כאילו הטקסט פורסם ב’זוטא’ *בגלל* הפרובוקטיביות שלו. דומני שמספיק לדפדף ב-69 הגיליונות ויותר מ-200 הטקסטים שהתפרסמו אצלנו כדי לראות שאנו נוקטים קו מערכתי אקלקטי ופתוח, ומפרסמים טקסטים מכל המינים – קונקרטיים לצד סוריאליסטיים, אישיים לצד חברתיים-פוליטיים, ליריים לצד אפיים ובוטים לצד עדינים. מבין היצירות הרבות, אני מאמין שקשה למצוא יותר מעשר שיש בהם איזשהו סוג של פרובוקציה. מבט חטוף על פח האשפה של המערכת – כלומר, על היצירות שלא התקבלו לפרסום – יגלה שם מינון דומה של יצירות פרובוקטיביות ולא-פרובוקטיביות. הפרובוקוציה עצמה אינה ערובה לפרסום, ועל כל הטקסטים מופעל השיפוט האמנותי של העורכים (שניתן כמובן לחלוק עליו).
    שנית, אני חייב לציין בכנות שלא העליתי על דעתי שהטקסט הזה ייתפס כפרובוקציה, ולבטח לא בצורה כה קיצונית. בניגוד אירוני לדבריו של י. נשר, הטוען שלטעמנו ‘להגיד “פיפי -פיפי, קאקי -קאקי” (כלומר: להשתמש שלא לצורך במלים גסות כדי לזעזע) זה אוונגארד’ , הרי שהטקסט עצמו חף כמעט לחלוטין ממלים ומביטויים שלא היו מוצאים מקום בספרות ‘מנומסת’ (הביטוי הכי גס בטקסט כולו הוא ‘נגמור בחוץ’, שאני מקווה שלא מזעזע כמעט אף אחד כיום). גם הנושאים שבהם עוסק הטקסט אינם חדשים – החיבור בין מין ומוות הוא נושא מקובל מהמרקיז דה-סאד ועד ‘נוטות החסד’ של ג’ונת’ן ליטל. תהרגו אותי אם אני מבין מה פה פרובוקציה.
    לסיום, איני מתיימר לפרש את שותפתי לעריכה ענת אבישר, אבל רק אבהיר שכאשר אנו אומרים שהטקסט ‘נועז’, הכוונה אינה לומר ‘פרובוקטיבי’ או לעסוק בכלל בתכנים ובתיאורים. מבחינתי הטקסט נועז כי הוא מתיימר לגולל במדויק – ובהילוך איטי-שבאיטיים – את הסרט הנע של תודעתה של הדוברת במהלך מפגש מיני קצר. זוהי משימה קשה עד בלתי אפשרית, שכן הדרך האסוציאטיבית והפרטית שבה בנויה התודעה יוצרת קושי אדיר להעביר את מהלכיה לקוראים מבלי לסבול מאידיוסינקרטיות (טקסט המובן רק לקורא עצמו). לטעמי, הכותב לא תמיד מצליח לעשות זאת, וישנם מקומות שנותרים סתומים, אבל עצם הניסיון ראוי להערכה על התעוזה, ויש כמה וכמה מקומות שבהם הוא עומד בכבוד במשימה ומכניס אותנו לרגעים ספורים למערבולת המסויטת המתרחשת בתודעתה של הגיבורה – ומבחינתי זה מספיק.

  38. למר ריין
    נתחיל מהסוף:מסתבר שביקורות קטלניות לא רק שאינן מרחיקות קוראים אלא “בהפוכה”מעוררות סקרנות ורצון לקרוא ויעיד מספר התגובות שקיבלת, כך שלא הרחקתי ממך קוראים, וזו גם לא הייתה כוונתי.תנוח דעתך, שום טקסטים “מופלאים” לא יצאו מתחת ידי ויש להניח גם שלצערי לא יצאו. אבל אם יוצרים מעוררים בי קנאה, הרי היא מכוונת הרבה יותר גבוה. תגובתי לדבריך היא של קורא ולא של כותב.נראה שמאוחר מדי לפרט ולנמק יותר את ביקורתי, שהרי הצהרת שדעותי לא משנות לך מאומה. עם זאת, אני מודה שנסחפתי. הטריגר להסלמה הייתה תגובתך (לאוו דווקא לדברי) שייחסה לקוראים חוסר פתיחות. תראה, אם הרבה קוראים של “זוטא” שאינם נדמה לי מהסוג השמרני, לא אהבו את הטקסט, אולי יש אשמה גם בו ולא רק בקוראים? האם קלטתי נימה של איום בהבטחתך שהאנטגוניזם שלך כלפי “מתכוון להישאר בקרבי גם להיתקלויות הבאות איתך”, האם עלי לשכור שומר ראש? בכל זאת מידת הפגיעות שקראתי בדבריך, מחייבת התנצלות וקבל את התנצלותי הכנה. דברי נכתבו בודאי לא מתוך קנאה, אולם בדיעבד נראה לי כי אכן היה בהם שמץ רשעות (במי אין)? חטאתי בהלבנת פנים ובקשתי שתמחל לי. אני מקווה מאוד שתצליח בטקסט הבא שלך ואם הצלחה נמדדת במספר מגיבים – יצאת גדול גם הפעם. קשה לי לומר שניפרד כידידים, אבל מבחינתי הגיע הקץ לסאגה הזאת.
    בברכה חק”ר.

  39. ריין יקר,

    כתבת לסיוון:
    “הדיון (או הויכוח) שנוצר כאן מדגיש זאת חזק מאוד – עד כמה זה כאב…”
    כמובן. לא הטקסט כאב אלא מה שהוא מעביר אפילו באופן לא מודע. נוח מאוד להכחיש.
    קל יותר לשנוא את הגורם החיצוני שקיים בעצם (גם) בתוכנו. הו כמה שזה נפוץ.

    מזמינה אותך לקרוא שיר אחר שלי, קצרצר, שפורסם כאן ב’זוטא’: “חלון”
    זה בדיוק זה:)

    ודרך אגב, ככל שקראתי שוב את הטקסט שלך, הוא נראה לי יותר טוב.

    ולשבת שלום

    זיוה

  40. אני מנסה לשחרר את היד אך אתה נצמד אליי ואז רגלינו מתמזגות ללא הואיל.
    אנחנו מתגלגלים מן המיטה אל הרצפה בקול חבטה ואני רואה שראשך משתפד על מנורת הלילה שלי.
    אך דבר לא מונע ממני לחדול מהליך ההתמזגות עם אדם מת וחסר תועלת שכמותך.
    אני מנסה לקרוע את ידי מידך בכוח רב, אך זה רק גורם לה להיבתק ונותרתי מחוסרת אפשרות לחוש ולמשש.
    ..”
    כתמצית, מספר המשפטים האלה מעביר הכי טוב כמה הטקסט, כטקסט, מרגיש לא ערוך ומאד ראשוני.
    חויה מטלטלת, סקס קרוננברגי ומיצי גוף ניתזים או איברים פרוקים ומתטלטלים- לרוב -בטקסטים – מדליקים אותי מאד , כך שהבוטות או הברוטליות, לפחות לטעמי, אין בהן כדי להוות חיסרון אלא להיפך.
    חסרה ידו של עורך ומנחה לעבודה אמיתית.

    החויה שמנסה לעבור אל הלקוח מוגשת על צלחת פלסטיק מתקמטת וזולגת.

  41. אני אהבתי. דווקא בתוך כל הטקסט הסקסי-מגעיל-סוריאליסטי-דקונטרוקטיביסטי מצאתי את היצורים הקטנים הד ל”חתול תעלול” של ד”ר סוס. שמחת הניגודים, שמחת הגבולות הנמתחים ונחצים…

  42. זהו נושא יפה ורגיש ומסעיר, אבל הכותב איבד את הכיוון הנכון וחבל.
    מעניין, שלמרות האי אהדה לטכסט הזה, הוא הצליח לעורר תשומת לב ולא מעט תגובות.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.