כשמתתי / נועה פלג  

ביום שבו מתתי הכל היה כתמיד. בחוץ עברה אוושה קלה בעלים, מלטפת אותם ומזכירה שהנה תחילתו של אביב; כל חברי הלכו לבית הספר, ואפילו בני משפחתי היו נתונים איש איש בעיסוקיו. אמי ואבי היו בעבודה, אחותי שיחקה בבובותיה על השטיח, ואחי היה לבטח באוטובוס בדרכו הביתה מן הצבא.

ביום שבו מתתי לא נשמעו זעקות כאב ברחבי שכונתי ואף לא בביתי שלי. הזמן לא עמד מלכת ולא היה מי שיכבד את זכרי. מלבדי. איש לא התקשר להביע את תנחומיו, כיוון שאיש לא ידע על דבר מותי. הוריי הגיעו הביתה יחדיו וחיוך על פניהם. דבר לא השתנה בהבעתם כאשר ראו אותי, ואחותי המשיכה לשחק בבובותיה.

גם לאחר שניתנו כל הסימנים בבירור (לדעתי), לא התדפק חוקר מקרי מוות על דלתנו, וצופרה של ניידת האמבולנס לא נשמע. רק אחי, שהתפרץ בדלת, השליך את תיקו והשתרע על מיטתו כהרגלו.

כל הזיכרונות, כל הכאב, כל השמחה: הכל נמחה בן רגע. היתה בכך הקלה מסוימת. יותר לא נצרכתי להתמודד עם יום המחר או לברוח כשאין לאן. כל שנותר היה לחבוק את הרגע האחרון, הארוך והער.

יש שיאמרו שמתתי בדמי ימי. שבע עשרה, ככלות הכל, הוא גיל צעיר למדי – אך בעיני זהו גיל מצוין למות בו, בייחוד כשאיש אינו משים לבו לכך ובייחוד ביום אביבי שכזה.

לפתע אחזה בי תחושת ריקנות איומה, ומיד לאחר מכן שקט. למרות אופיי המפקפק ציפיתי שתישאר ממני רוח, נשמה, הוכחה כלשהי (אף אם מזערית) לקיומי. אך לשווא. ואולי כך מוטב, ללא זכר מחיי או שברון בלבם של יקיריי; שכן היום שבו מתתי הוא היום שבו נולדתי מחדש.

,

מעבר לפינה: מת מהלך בדירה / שירה ארד

תגיות: , ,

15 תגובות »

  1. קטע מצוין. כתוב היטב ועובד אפילו יותר טוב בקריאה השניה.

  2. נורית בזוטא! איזה כיף. ואני זוכרת את הקטע הזה היפה והמרגש. ובכוונה מתתי ולא מַתּי?

  3. אוף! נועה! מרוב התרגשות יצא לי נורית, כשמה של המגיבה הראשונה, במקום נועה. סליחה!

  4. כמה יופי ושלווה יכולים להיות במוות??!!
    מסתבר שלא מעט..

  5. חחח תודה לי, אני רואה שאין לי אפשרות להגיב לך ישירות…כן, בכוונה מתתי כי כשניסיתי לראות איך זה עובד עם מתי, זה פשוט, ובכן, לא עבד :-)

  6. תודה נורית – על המחמאה והקריאה החוזרת!

  7. ענבל היקרה, תודה!

  8. “הוכחה כלשהי (אף אם מזערית) לקיומי” אני אוהבת את המשפט.
    הרבה שקט ויופי בקטע קצר .

  9. נהדר.

  10. האם רק לי נראה שהקטע הזה מתחיל איפשהו והולך אל השומקום? אני מצטערת אבל אני לא רואה כאן לא עומק ולא התפתחות ולא דברים אחרים שיחפו על כך כמו יופי יוצא דופן או הומור או פואנטה.
    יש הרבה משפטים יפים ומעוררי הזדהות, אבל אולי תנסי לפתח את זה עוד?
    אני מצטערת, יכול להיות שאני לגמרי מפספסת משהו, נראה לי שהקטע נכתב עם הרבה כאב וכוונה, אבל לא ברור לי כוונה למה. אני אשמח אם יעירו את עיניי לדברים שלא שמתי אליהם לב.

  11. גילי, שלום. קודם כל, תודה על התגובה, גם ביקורות כאלה חשוב לשמוע :-) לגבי ההצעה שלך, אין לי כ”כ סיבה לפתח את זה עוד כי זה מתאר רגע מסוים שחוויתי בחיי שהתחיל והסתיים בדיוק כמו בסיפור. קוראים שונים בחרו לפרש אותו בדרכים שונות ומשונות, בין אם על אהבה נכזבת, ניסיון התאבדות וכד’. האמת היא שמדובר ברגע של התפכחות והבנה שחוויתי בגיל 17 – ברגע צלול אחד האני הישנה מתה והחדשה נולדה, וקלעת למטרה כשניחשת שזה היה מלווה בכאב. באותו רגע כמובן שאף אחד סביבי לא שם לב לכך, ומכאן הסיפור.

  12. הבנתי את הסיפור , פשוטו כמשמעו .הייתי עדה לחוויה כזו המתוארת בסיפורך .לפני שנים ,הופיע רכב של חברת קדישא ברחוב בו גרתי .
    הוציאו על אלונקה אשה שנפטרה .
    זו היתה שעת צהרים וילדים בתלבושת של בית ספר חלפו ברחוב ואוטובוסים המשיכו לסוע , כרגיל .
    אחרי שבוע , הגיעו נשים לביתה של הנפטרת ,שבחייה היתה תופרת ,לאסוף את הבדים שלהן , שלא זכו להיות שמלות .
    כאילו שום דבר לא השתנה .
    למרות ההסבר על החוויה שעברת ,יכול מי שהוא למות , מבלי שאף אחד יבחין בדבר .

  13. תודה דבורה, העברת בי צמרמורת עכשיו, ועצב רב. וגם הזכרת לי את הסיפור “בונצי שתוק” של י. ל. פרץ על העגלון שאף אחד לא ספר. אני זוכרת שלמדתי אותו בכיתה ח’ ומאז הוא לא עוזב אותי.

  14. סיימתי לא מזמן לקרוא את אלגנטיות של קיפוד. בפרק האחרון אחת הגיבורות מתארת את רגעי מותה וזו הייתה האסוציאציה המיידית שלי. הקטע שלך כתוב יפה ויש בו כמה וכמה משפטים מעוררי מחשבה ורגש, אבל אני חייבת להודות שהתאכזבתי קצת כשהגעתי לפואנטה. נכון שזה היה מפתיע, אבל המתיקות הפריעה לי.

  15. חזרתי וקראתי את הקטע ולא מצאתי בו הד לכאב, לשלווה, לזכרונות או לשמחה.
    נראה לי שיש פה נסיון להתמודד עם בדידות , פחד מוות וגם עם התשוקה למות, דרך מילים ומשפטים קרים ופרוזאים אשר משמעותם סותרת את עצמה.
    כי,נועה, הלא רצית, ציפית שתשאר ממך רוח, נשמה והוכחה לקיומך! אולי דוקא התובנה שכואב, ואיום, וריקני ועצוב לרצות למות בגילך הצעיר, היא שנתנה לך את היכולת להרגיש שנולדת מחדש, והנה כי כן נשארה וקיימת הרוח, הנשמה!
    [נדמה לי שרציתי ל"קלל" ויצאתי מברכת, כנראה עברתי איתך תהליך דומה לשלך, ועל כך תודה לך!]
    עוד הערה בקשר לכותרת-”כשמתתי”; משהו בחיבור, אולי הצליל, אולי הפרדוקס, מפריע לי ככותרת. מציעה משהו יותר פשוט כמו: “פגישתי עם המוות” או “ככה זה היה”. רוחה

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.