פיגומים / לבנה מושון  

תמר בוחנת את פניו של האומלל בתמונה והזיעה מטפטפת מתחת לשרוולי התחרה. ניחוחות מזון צלוי מערבלים לה את הבטן. הלובן בעיניו רחב, והאישונים מגולגלים לאחור. מכל הבחורים בעיר משוכנעת חברתה דקת השפתיים שהוא מתאים לה ביותר. תואר ראשון במדעי המחשב, בן שלושים ואחת, מצב כלכלי שפיר, נאה. דירה וכלב.
איה דקת השפתיים הזדקפה מולה בפרצוף חמצמץ וחיכתה. הדליקה סיגריה, לקחה שאיפה וכיבתה אותה. “לא מצא חן בעיניך, נכון? ותפסיקי עם הבירה, זו הכוס השלישית,” הטיחה את המלים בקול שקט. “אמרנו לו שאת מקסימה,” הוסיפה במתיקות דקת השפתיים, “עדינה, בעלת נפש יתרה, חכמה, ובטוח שתהיי לצדו. אז רציתי להפתיע אותך, רציתי. תגידי, כמה שנים אנחנו מכירות? וכולם נעלמו לך ואני נשארתי?” ופתאום הייתה שתיקה ועיניה נפלו על השמאלית התלויה כמו באטליז.
“זוכרת את הדוור המגמגם שניסית להכיר לי פעם, איה?” צחוק חלול הידרדר מהגרון שלה. הוא היה עדין ותמים ויפה כמו טלה. הם ראו סרט והסתובבו בגלריות, וכשהלכו לשתות הוא פרץ בבכי לאחר כוסית וודקה אחת, ליטף לה את האצבעות הקטומות, וסיפר שהוא שומר אצלו מכתבי אהבה של בחורות שגנב מהדואר.
בחליפת טורקיז, בסנדלי טורקיז משובצות אבני אֵילת, על ברכיה תיק תכלת, אספו הידיים של איה את שיער הגוונים מהעורף והשליכו אותו פעם אחר פעם. עתה הסתכלה לצדדים כמחפשת מענה. השפתיים הצרות היו מתוחות בתמיהה. “לא זוכרת. אבל אכפת לי ממך, תמר.”
היא נגעה כמוה בשיער שלה, גרפה בו אצבעות. חיוך על שפתיה. לחץ טיפס לה בגרון. “מה לא בסדר בו, איה? לא ייתכן שהבחור מושלם?”
“הוא קצת לא רואה, שום דבר,” הודתה בחצי פה והידקה עוד יותר את שפתיה הדקות.
“מה זה קצת?”, שאלה. עוד כשהיו חיילות חילקה לה פירורים משלה, מיני כריכים שלא אהבה, ידידים שלא נראו לה, בגדים שלא לבשה, תכשיטים שנמאסו עליה, מחמאות ומלים ריקות. ואת קוראת לה חברתי, גיחך סשה, והיא הטיחה בו שהוא רוצה אותה גוף לעצמו, את כולה, בלי עבר ובלי צדדים, ובלי תוספות.
“ולמה שעיוור יתאים לי?” הקול שלה היה סדוק ותובעני. כלים נשברו מאחורי גבה. המלצרית בשחור העיפה מבט מתנצל והתכופפה לעבר המרצפות.
“אוי, אתם תבינו זה את זה,” שמעה את החברה, “את יודעת”.
“מה אני יודעת? שמי שנולדה פגומה אין לה זכות לבקש את השלם. ואם היא גם אלמנה צעירה, יש עליה קללה.”
האישה מולה נעה על הכסא במחאה, “אדם צריך לברך על הטוב שנופל בחלקו, תמר.”
השמיים והכוכבים הסתחררו לה. הנה המימרות והפתגמים. “לשכב עם עיוור זה טוב שנופל בחלקי? מה את חושבת, שאם לא רואים, נעשית הנכות נוחה?” היא הרגישה כמו הר זבל בלהבה וקמה על רגליה בבכי. “אני עייפה ולא מבינה מה אני עושה פה ולמה כל השיחה הזו.”
“אז מה להגיד לו?” הסתכלה עליה דקת השפתיים במבוכה.
“שהחברה שלך מתה פתאום. מתה בעמידה ממה ששמעו האוזניים שלה.”
איה קמה להשתיקה, נישקה את לחייה הרטובות ואמרה לה שתפסיק להתנהג כילדה, שאם תחכה מספיק, תמצא איש אהוב כמו סשה, העולם לא נגמר יחד איתו, והוסיפה שלה עצמה מצפה עתה פגישה טרחנית ואיומה, וכדאי שתיקחי עכשיו מונית הביתה.
אני מסתכלת על האישה הזו, וחושבת איך היא יודעת לסדר את הנבזות בריבועים בתוך המסגרת, מביאה אותי ללב העיר כדי לספר לי על עיוור שנועד לי ודוהרת הלאה לעניינים שלה.
הנהג במונית שתק ורק התבונן בראי והיה לו מבט רך. יש לה כבוד לנהגי מוניות שתקָנים שֶמְפַנים מקום רחב להרהורים של הנוסעים שלהם. למה היא חושבת שאני חייבת לה תודה על כל עוגה רקובה שנופלת אצלי? קחי לך, לכל הרוחות, איה, את הצולע, המכוער, העלוב, הסגוף, הסחוף והנדכא, קחי ואמצי אותו ללבך, הקימי לך מועדון חולים ומוגבלים ופיסחים וסומים ואל תתקעי לי אותם בגרון.
“למה אתה מסתכל עלי כך?” שאלה את הנהג בקוצר רוח לאחר שעצר, עיניה עקבו אחריו כשיצא ממושבו, והלך בצליעה מסביב, פתח לה את הדלת האחורית ואמר, ” הבאתי אותך הביתה. זו הכתובת, לא?”
היא משכה את עצמה מהמושב האחורי והושיטה לו שטר. “הנסיעה עלי,” אמר ולקח את עצמו בצליעה ממנה ונסע אל תוך החשיכה והיא נשארה לעמוד והיד התלויה כמו באטליז כאבה.

,

מעבר לפינה: מקבילית / יעקב זנדמן

תגיות: , ,

11 תגובות »

  1. סיפור מעניין וחידתי. מסתיר יותר ממה שהוא מגלה, ונוגע בנגיעות עדינות בכל מיני זרמים תת קרקעיים שהקורא יכול להבין בעצמו. מאד יפה.
    לא הבנתי את הפיסקה השלישית מהסוף שבה עוברים פתאום לגוף ראשון.

  2. “אני מסתכלת על האישה הזו, וחושבת איך היא יודעת לסדר את הנבזות בריבועים בתוך המסגרת, מביאה אותי ללב העיר כדי לספר לי על עיוור שנועד לי ודוהרת הלאה לעניינים שלה…”

    הפסקה שציטטתי חריגה בנוף.
    חריגה בגוף הראשון שבו היא מספרת
    לעומת יתר הסיפור הבנוי בגוף שלישי.

    החריגות בעיצוב המבנה מוביל אותי למחשבה
    שהוא מכוון ונקשר למשמעות.

    אם לאיה יש אצבעות קטומות מסיקה תמר
    שעליה ל”שדך” לה בחור ‘כמוה’. יש כאן אירוניה וביקורת
    על נקודת המבט התבניתית (“ריבועים”) של החברה, לקריאתי.

    דווקא בפסקה הזאת, מובעת הזעקה
    בכל חריגותה תרתי משמע.
    היא גם נקשרת היטב לכותרת.

    תודה
    זיוה

  3. סליחה, הפכתי את השמות:)

    צריך להיות:

    אם לתמר יש אצבעות קטומות מסיקה איה
    שעליה ל”שדך” לה בחור ‘כמוה’. יש כאן אירוניה וביקורת
    על נקודת המבט התבניתית (“ריבועים”) של החברה, לקריאתי.

  4. יפה הסיפור. קטע שעומד בפני עצמו. לא הרגשתי צורך בהשלמות. זה יכול להיות אחד משרשרת מבטים של הכותבת על תמונות נבחרות

  5. הסיפור הזה מציג מערכות יחסים מורכבות, ברמות שונות של רגישויות. מדובר בנשים – לכן הרגישויות למראה החיצוני עוד חריפות יותר. מצד אחד תמר הנכה מנסה לנער מעצמה את נחיתותה – מבחינת המבט החברתי עליה. עובדה, לא רק איה אלא אפילו הנהג -שהוא עצמו נכה. הסלידה מן הרחמים, האופיינית כל כך לנכים. תמר אכן מבקשת לעצמה את השלם – גם כסוג של מחאה כנגד תגובת החברה. היא רואה את -האולי רצון טוב- של חברתה ככלי להפגנת עליונות עליה. אך נראה שגם חברים, לא רק בני זוג, אינה יכולה לבחור לעצמה, אלא נאלצת להסתפק במה שיש. אשר לחברתה – בולט חוסר הרגישות שלה מול רגישות היתר של תמר.
    אהבתי את הבלבול בין הדוברים. אמנם קראתי את סיפור פעמיים בשל כך, אך הרווח כולו שלי. אהבתי גם את שפת הדימויים. מערבל הבטון צץ לנגד עיני, דקת השפתיים עשתה לי פרצופים.

  6. נראה לי ששם הסיפור צ”ל פְּגוּמִים ולא כפי שמופיע בכותרת.
    ולתמר עצה: צאי אתו קודם, ואחר כך תחליטי אם את רוצה להמשיך אתו. לפסול מראש מדוע? אולי יש לו תכונות הרצויות לה.
    הייתי חושד שאיה סידרה לחברה שלה מראש את נהג המונית הזה – וכי עליו דיברה עם תמר מקודם – אלמלא היה המום של המיועד לה כושר ראייה לקוי, שכן נהג מונית יכול להיות צולע, אך לא עיוור.

  7. סיפור יפה מאוד לבנה כדרכך. גם אני חושבת שהשם צריך להיות פגומים

  8. כתוב נפלא והסוף יפה בעיני
    נשאלת השאלה מי העיוור האמיתי
    מי הפגום האמיתי

  9. לגבי הכותרת הרי שהמשמעות הנוספת לערך פיגום היא באמת פגם
    פיגומים ופגמים היינו הך לפי המילון
    ובנוסף
    ניתן לומר שאף הגיבורה עדיין בונה פיגומים לבית
    אך הפיגומים אינם בסיס לבנין איתן
    ספור יפה
    אוהבת את הכתיבה המאופקת שלך מגלה טפח ומכסה טפחיים

  10. אהבתי מאוד…

  11. מאד אהבתי, ואם העלו את נושא השם, לא הייתי משנה. יש ונזקקים לפיגומים כדי להחזיק מעמד ויש שמאמצים פיגומים כדי להתיישר.
    אהבתי את הדרך לתאר את החברות הזאת (שתיהן נוגעות בשער אבל כל אחת בדרכה) וכשהכלים נשברים, הכלים נשברים גם אצל תמר. שלא נדע מחברות כזאת. כעסתי מהאמירה של איה : “וכולם נעלמו לך ואני נשארתי?”

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.