מקבילית / יעקב זנדמן  

וְאַף אֶחָד לֹא מֵבִין
אֵיךְ הִצְלַחְנוּ עַד הַיוֹם
לֶאֱכֹל יַחַד אֲרוּחַת בֹּקֶר
לְהַבִּיט בַּשְּׁקִיעָה, לָלֶכֶת לְסֶרֶט
לְהַחֲזִיק יָדַיִם בְּקוֹנְצֶרט
אֲפִלּוּ לְהִזְדַּיֵּן בַּלַּיְלָה
וְכָל זֹאת מִבְּלִי לְהַבִּיט
אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת
זֶה לַזּוֹ בָּעֵינַיִם.
אוּלַי אִם הָיִינוּ מְדַבְּרִים

,

מעבר לפינה: במרדף אחר שביט / חיה ויסהוז

תגיות: , ,

16 תגובות »

  1. כמה חזק צועק שם מה שאי אפשר לדבר עליו או להסתכל בו.
    ואת “מבלי” אפשר לקרוא גם כתיאור סיבה. כלומר כתשובה לשאלה “איך הצלחנו”.
    אתה כותב טוב מאוד.

  2. יפה. השורה האחרונה הורסת לטעמי

  3. הו, זה עצוב. אפילו הכותרת יפה (לי כתבה פעם משהו על ההצטיינות שלך בשִיּוּם), וגם השורה האחרונה, וגם זה שאין בסופה נקודה.

  4. כמו כאב כרוני, הבנאליה של זוגיות שבה כאילו מתרחש הכל כרגיל כרגיל.

  5. שיר חזק ומעולה בעיני.

  6. אוללי מגזימים קצת בחשיבותם של המבט והדיבור?
    אם הם שני קווים במקבילית – גם המתימטיקה מראה שכלום לא יעזור.
    אבל כיוון שכך – זו סיטואציה לא מעניינת במיוחד.  

  7. דווקא בקיטועיות של השורה האחרונה יש משהו יפה, אבל מצד שני שורה זאת מתחילה הרהור מסוג חדש, הרהור שהוא לבטח חשוב לכותב, אבל לא בטוח חשוב עבור הקורא.

  8. מה שעבר אליי בשיר זה,”מבלי להסתכל אחד לשני בעיניים”,שמכה בך בהפתעה.
    לכן,לתחושתי,השורה האחרונה היא כבר פתח לשיר אחר.
    כפי שעמית ביטא זאת היטב,היא כבר מיצגת “הרהור מסוג חדש”.

  9. אני הבנתי ש”אולי אם היינו מדברים” מכוון אל כל אותם שאינם מבינים.כי בינם לבין עצמם התקשורת מצויינת, אלא שיש צורך להסביר לכל האחרים.
    למה הצורך העז באישור על המעשים שלנו?
    גם הבחירה בשם מקבילית ולא קווים מקבילים, משאירה מקום למחשבה כי אמנם קווים מקבילים אינם נפגשים אך במקבילית לפחות שתי צלעות כן נפגשות.
    אהבתי.

  10. השיר הזה הוא הראשון שנוכח בחוץ (מחוץ לבלוגים שלי) ואני שמח לראות אותו כאן ומודה מאד לכל המגיבים.

  11. משהו חתך את החוט שבמבט, והשאר (הגוף, הידיים, העשייה המשותפת) נשארו חבורים מכוח הקשר שכן ישנו. למה צריך להסביר “להם”? שלא יבינו.

  12. במקבילית יש בכל זאת חיבור. על ידי הקווים המקבילים הנוספים. ניתן למצוא חיבורים…ולהמשיך, ואולי להציץ קצת אחד על השני, עד אשר יצטלב סוף סוף המבט.

  13. באמת קשה להבין.
    ואולי אין מה להבין.
    הגוף מלא במבט ומגע…

  14. זוגיות אוטומטית כואבת.
    שיר חזק ויפה מאוד.

  15. אם היו אלה מקבילים, נקודות המפגש היו מוחמצות ודי.
    אלא שהמקבילית סגורה וכשהנפח לא מתמלא בדיבור/תקשורת אמיתי/ת,
    הכל פיזי, מתממש על פי הצרכים הבסיסיים.
    אבל להבדיל, הדיבור הוא תוכן הנשמה,
    לכן השורה האחרונה כה חיונית לשיר הזה על מנת להפוך לנוכח.

  16. איך אפשר שלא להביט בעיניים? זה כאילו כל הזמן להסתיר, לרמות, לבגוד.
    איך אפשר לחיות ככה?

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.