לידה / לידיה גורדון קנכט  

כשילדה את בתה הבכורה, היה חורף. לבעלה עוד לא היה רישיון נהיגה והיא לא זוכרת מי הוריד אותה מן הגבעה לבית החולים. אולי ירדה באמבולנס. זה היה באמצע היום, כשירדו לה המים, וכבר הייתה, לפי החשבון, בחודש העשירי. אבל לחשבון שלה לא הייתה התחלה ברורה. אי שם באָנדים, בין צ’ילה לבוליביה, התחילה להרגיש מוזר, והמחזור איחר. לא זכרה בכמה, לא עשתה רשימות. בין האוטובוס מלא התרנגולות וסלי הירקות, שלקח אותם מגבול בוליביה לקוסקו, משהו התחיל להתבשל בה בפנים. לא הרגישה אפילו בחילות בוקר, אבל הייתה מודעת לשינוי. החליטה ללכת לרופא נשים. כשהגיעו ללה פאס, הלכו לשגרירות וביקשו המלצה לרופא גינקולוג. השגריר, או אולי אחד מעוזריו, כתב דבר מה על נייר רשמי ונתן להם כתובת. היה קשה לטפס ברחובות התלולים של לה פאס, וכל כמה צעדים עמדה מתנשפת. כשהגיעו לרופא, בבית ספרדי עתיק, נכנסו לפאטיו וחיפשו את לוח הנחושת. היא אינה זוכרת את שם הרופא. היא זוכרת את החדר האפלולי, את הרופא כהה העור, או אולי כולם נראו לה בבוליביה כהי עור, ואת החיוך הלבן כל כך שלו אחר הבדיקה, שהייתה הבדיקה הגינקולוגית השנייה בחייה. הוא חייך ואמר לה מזל טוב סֶנְיורָה, ואחר כך לבעלה: מזל טוב סניור, והסביר שהכול בסדר גמור, והיא בחודש השלישי. הוא גם אמר שמצאו אותו בביתו במקרה, כי יש כנס גינקולוגים בעיר. הוא רק בא להפסקה ובמקרה נכנס למרפאה שלו. הם יצאו משם הורים לעתיד.
בבית חולים בנהרייה, במחלקת הנשים הישנה ששכנה בצריפי עץ, היא שכבה עוד כמה ימים, כי לא היו לה צירים. מסביב היו נשים עם כל מני תחלואים, והיא הרגישה מוזרה, עם בטנה הגדולה והמראה הנערי שלה, בריאה לגמרי. יום אחד הרופאים החליטו שמספיק והשכיבו אותה בחדר לידה ענק וחשוך, בודדה. הם חיברו לגופה כל מיני צינורות, שטפטפו לתוך דמה חומרים “מזרזים”. כך שכבה בלי נוע, עדיין בלי כאבים, שותקת בכל השפות, זאת שהיא שפתה ואחרים לא מבינים וזאת שהיא יודעת חלקית, ויש שהיא לא מבינה. חשבה: אני בתוך חדר חשוך, כמו ירידה למקום אחר, לארץ צללים, לבור שחור. הפחד שלא אוכל לעלות משם מקפיא את גופי. הכאב מעיר אותי. הכאב הולך ומתעצם, הולך ומכריח אותי לחזור.
אם אני אמות עכשיו, אף אחד לא ידע.
מעבר לתהום של מרחק נמצא המקום ממנו באתי. מקום שלי. שם הכול מובן, בהיר. אור רך נשפך ברחובות שקטים בצל עצי הדולב, עלים גדולים כמו כפות ידיים מגוננות. שם מדברים שפה מובנת, שם אהבתי לראשונה, שנינו מתהלכים בטיילת, יושבים בסלעים ליד הנהר-כמו-ים. אני רוצה שאבא יהיה כאן. אני רוצה הביתה. אני רצה על החול, הדיונות הלבנות, החול הבתול קולט את כפות רגלי היחפות, רק עקבות רגלי על החול. אולי הן עדיין שם, עקבותיי. כאן תמיד חורף. או קיץ הולם בשמש כובשנית, מסממת, נשכנית, כמו הכאב הזה בשיפולי בטני.
הרופא והאחות באו, התרוצצו סביבה, אמרו דברים שלא הבינה ואמרו ללחוץ. את זה הבינה. לחצי! קול לא אנושי ממלא את אוזניה, זועק צרוד, נוהם – עולה מתוך הדברים שנקרעים מתוך גופה. היא לוחצת בכל כוחה, פעם ועוד פעם. משהו יורד שם למטה, משהו חם בין רגליה. מישהו אומר: יופי, יופי, היא יצאה! היא בוכה ורואה ייצור זעיר, חבל הטבור סביב צווארה, היא….לא, לא, היא בסדר. משהו נוסף חם בין רגליה, היא מתמלאת בושה, עשתה את צרכיה, לא, הם צוחקים, זה המיקוניום, הכול בסדר, יש לך תינוקת יפהפייה. ידעה שזו תינוקת, והם התווכחו על השם: סיגל (בגינה פרחו הסיגליות) או גלית, כמו הילדה שיושבת בקרן אופל בשיר שאהבו.
שיכנו אותה בחדר עם עוד יולדת. כשהתעוררה, היתה מיטתה של השנייה מוקפת אנשים, על שולחנה היו המון פרחים וממתקים, ואולי תבשיל שאמא הביאה במיוחד לבת היולדת. הילוד היה בן. קראו לו רביע, וליולדת מָריִאָם. כל היום התרוצצו סביב מריאם אחיות, הביאו לה מתנות. מיטתה שלה הייתה יתומה מפרחים, ממתנות ומתבשילי אימא. בערב, כשהביאו את התינוקות להנקה, החזיקה את התינוקת השברירית שלה, ושִמחה מהוססת עטפה את גופה הדואב. אני ואת, חשבה. אני ואת.

,

מעבר לפינה: אליעז סגל

תגיות: , ,

12 תגובות »

  1. התחלה יפה אחר כך מאבד עניין, לא ברור מה הפואנטה של הסיפור.

  2. אחרי הלידה המפגש הראשון עם התינוק הוא כולו אני ואת/ה, רק זה. אין דבר מעבר לזה, ועם זה הזדהיתי בסיפור.לא בהכרח מבדידות כמו מזה שהעולם כולו מתרכז בדבר אחד, אני ואת/ה

  3. יפה המפגש האישי בין האם לבתה למיגור הבדידות, האפלה והזרות של היולדת הפעורה כתהום שהקשר הבלתי אמצעי בין האם לבת מגשר גם עליה.

  4. זו רשימה על בדידות רבה, וכעת הבדידות עוברת כביכול אל שתיים, אל האם והבת כאחד. אבל אין זו כבר בדידות אם יש יותר מנפש אחת, וכך מתחיל הקשר בין “אני ואת, אני ואת”.

  5. זיכון צלול ונושם, לידה כסיפור חיים מכונן.כתיבה מפעימה ונוגעת. תודה, לידיה!

  6. זיכרון צלול … צ”ל, הרֵיש נשמטה. רוחה

  7. ספור יפה ורגיש אוהבת את כתיבתך לידיה

  8. תודה למגיבים! אני שמחה שאהבתם ואם לא, שטרחתם להגיב, לידיה
    לרוחה שלומות, שמחה שאת קוראת אותי. מקווה למפגש לא וירטואלי, אי פעם.

  9. שלום לידיה .
    סליחה שאני מנצל את ההזדמנות אבל ….
    לא יודע אם את זוכרת אותי , הייתי חבר של גלית לפני 27 שנים
    שי מקיבוץ עין דור .
    מה שלומה? תוכלי להעביר לה את המייל שלי ?
    אודה לך מאד .
    שי

  10. לשי שלום! גלית בדיוק אצלי -עם האיש שלה והילדים. היא קראה את המסר שלך ונדמה לי ששמחה. אבל מה המייל שלך? הוא לא מופיע בתגובה שלך (הם לא מראים כתובת). אז תמסור לי אותו. ביי, לידיה

  11. הסיפור הזה, פשוט ובלי התחכמויות, מדבר על דברים רבים, ביד רגישה ובלב גלוי. על הרגע הזה, בו מכה הכאב, בו היא-את לבד תמיד. על רגעי הזרות שלפניו, שלאחריו, על העקירה שאולי אינה קשורה לסיפור הנוכחי אבל מתי תבלוט במיוחד אם לא ברגעים הללו של אבדן השליטה וההיגיון? כך תישאר בזיכרון כבליל של תחושות מכל המינים.

  12. תודה חיה שברגישות שלך חשת את לב האמירה שבסיפור. היה לי יום קשה ובלי הרבה תקוות נכנסתי לאתר וקראתי את דבריך. תודה!

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.