אחרי שפינו את הגוססת מדירתה / אביטל ז’נט קשת  

אחרי שפינו את הגוססת מדירתה נעטף הבניין בשלווה מדומה. הדיירים הוסיפו לנהל את חייהם החד-גוניים. יכולתי לשמוע אותם עולים ויורדים במדרגות השחוקות, מגע נעליהם מנגן על פני המדרגות, מפיק מהן עצב בלתי מוסבר. חודש מאוחר יותר הגיעו לבנין שלנו פועלים חסונים. הם פינו את דירתה של הגוססת מתכולתה ואני זכיתי לחזות מקרוב בספת הקטיפה האדומה, עליה בילתה המנוחה את ערוב ימיה, ובספרי הקודש העתיקים אותם קראה בשעות הפנאי. את הרהיטים פינתה משאית של מרפדייה ואילו הספרים נערמו ערמות-ערמות על פני המדרכה, מצפים בסבלנות לפועל החרוץ שיגאל אותם משיממונם.

חשבתי שבא הקץ על הפרשה, אולם אז הוטרדתי על ידי שלל חרדים שנקשו מידי יום על דלתי וטענו שהיה להם קשר קודם עם המנוחה. עלי לציין שמעולם לא ראיתי אותם בעבר, אולם התקשיתי להפריך את דבריהם. בתחנונים ויבבות דרשו ממני לנסות ולהשיג עבורם בחזרה את ספרי הקודש. הם גרסו שהספרים הם בעלי ערך כספי גבוה והציעו לי סכום ענק על מנת שאסכים לחפש אחריהם. הם ידעו שאני בעלת הקשרים הנכונים במקומות הלא נכונים. ואני ידעתי שאם לא אפעל במהירות, הספרים ינדדו הרחק, הרחק.

החיפוש אחרי הספרים היה אמור לדרוש ממני לשוב ולהתפלש באתרי האשפה הממוקמים בשולי העיר. כאן המקום להתוודות על כך, שבעברי הרחוק גדלתי במקום, ושם אף הכרתי את בעלי הנוכחי. אולם מאחר והקשר האינטימי בינינו נמצא בדעיכה, לא רציתי לשוב ולפקוד את אותם המחוזות. הביקור באתר ילדותי, שפעם הסב לי עונג, הפך למין דשדוש נוסטלגי בחוויות מסריחות. ליבי הרגיש מאן להתעשר, חיפשתי נקמה – ולהפתעתי היא הגיעה ממקור בלתי צפוי.

כעבור יומיים נוספים שמתי לב לתזוזה נוספת בקומה מעלי. איש לא עדכן אותי אך אני ניחשתי: הדירה הושכרה למשורר. מדי ערב הייתי רואה אותו יוצא עם כלבלב הפודל שלו לטיול בלתי מחייב. הכלבלב נראה מורעב, עצמותיו הגרמיות נמתחו על פני בשרו הדל בתפר גס. למשורר עצמו היו תווי פנים מעוננים. הוא דמה לסתיו שמסרב להתכלות.

ערב אחד איחר בעלי (כהרגלו) לחזור הביתה. צרחתי על הילדים, עד שוורידים מסורגים טיפסו לגרוני. טענתי בפניהם שעליהם לישון בלי לאכול כל ארוחת ערב . תחבתי אותם למיטותיהם ארוזים בנעליהם ובתיקי בית הספר שלהם, דבר שהיה אמור להקל עליהם את הקימה למחרת. כשהתקשו להירדם, הגדלתי לעשות וזרקתי עליהם קבקב תועה, נאחזת בתואנה המוצדקת שעליהם… ” לישון!”

אחרי שנפלה על משכננו שלווה מבורכת, שמתי את פעמי אל הקומה העליונה, בה התגורר המשורר.
שתי נקישות קלות על הדלת גרמו למשורר המעונן לפתוח אותה. שנינו הבטנו זה בזו בקדחתנות, מניחים לשתיקה מעורפלת ליפול בינינו, שתיקה שהיתה יכולה להתפרש לכל הכיוונים. דירתו של המשורר נראתה חרבה כמו דמותו המתכלה. התיישבתי למולו בשיכול רגלים, מודעת לכך שתחתוני האמרה הורודים של ביתי בת השש מבצבצים מבין שולי חצאיתי.
המשורר השים את עצמו כמתעלם, מחווה כלפי קידה אצילית.

פתאום שבו ודפקו בדלת, המשורר אץ אליה. גברת עם כובע ברט שחור נכנסה לחדר בדרמטיות מודגשת והתמקמה על הספה שלמולי. היא לא הפסיקה לדבר וללהג. מדבריה הסתבר לי שהמשורר הוא בעצם אהובה לשעבר שנטש אותה בגיל חמש.
“לא הספקת לשכוח אותו מאז?” תהיתי בקול.
“יש ילדים שאף פעם לא יוצאים לך מהלב,” נאנחה האישה.

גל של סליחה וגעגועים השתבר על פני הרצפה.

,

מעבר לפינה: סימני חורף / ענבל שפריר

תגיות: , ,

4 תגובות »

  1. מעולה

  2. היי אביטל
    סיפור נפלא, מפתיע… הסוף מוזר וטוב שכך , יש פה משהו פורץ גבול, והמון מהסתיו שאינו מתכלה.
    להתראות טובה

  3. מסובך נורא, אבל אני חושב שהבנתי.

  4. נהניתי

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.