יש לך תשעים שנה / מזי כהן מלמד  

יֵשׁ לְךָ תִּשְׁעִים שָׁנָה,
אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
מֵאָה לְכָל הַיּוֹתֵר
לִתְפֹּס אֶת הַזְּמַן שֶׁלְּךָ.
מֵאָה שָׁנָה אַחַר כָּךְ,
מָאתַיִם לְכָל הַיּוֹתֵר
יִזְכְּרוּ אוּלַי שֶׁנָּשַמְתָּ
וְשֶׁקָּרְאוּ לְךָ בְּשֵׁם,
אֲבָל לֹא יִזְכְּרוּ אֶת הָאַהֲבוֹת
וְלֹא אֶת הַשְּׂנָאוֹת
שֶהִשְאִירוּ אוֹתְךָ חַי תִּשְׁעִים שָׁנָה,
מֵאָה לְכָל הַיּוֹתֵר.
שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה אַחַר כָּךְ,
אַרְבַּע מֵאוֹת לְכָל הַיּוֹתֵר
הַקֶּבֶר שֶׁלְּךָ יַתְחִיל לְהִשָּכַח
עָלָיו הָאֶבֶן וְהַפְּרָחִים וּבְכִי מֵאוֹת הַשָּׁנִים.
חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה אַחַר כָּךְ,
שֵׁשׁ מֵאוֹת לְכָל הַיּוֹתֵר
אֲנָשִׁים יַחְלְפוּ עַל פָּנֶיךָ
לִסְפּוֹד אֶת הַקֶּבֶר שֶלְיַדְךָ
הַצָּעִיר מִשֶׁלְךָ.
תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה אַחַר כָּךְ,
אֶלֶף לְכָל הַיּוֹתֵר
אֲנָשִׁים אוּלַי יִקָּרְאוּ בִּצְלִיל שִׁמְךָ הַיְּהוּדִי
אַךְ יִשְׁכְּחוּ אֶת בֵּית הַעַלְמִין כֻּלּוֹ.
עוֹד אֶלֶף שָׁנָה אַחַר כָּךְ,
אַלְפַּיִם לְכָל הַיּוֹתֵר
גַּם אַרְכֵיאוֹלוֹגִים
לֹא יִמְצְאוּ שְׂרִידִים מִמְּךָ.

,

מעבר לפינה: היסטוריה / חיים שם טוב

תגיות: , ,

29 תגובות »

  1. באיזשהו מקום אנחנו יודעים את זה (במיוחד אלה מאיתנו שמנסים להאריך ימים באמצעות יצירה), אבל אלפיים שנה זה כל כך רחוק!

  2. בתוך יללת קינה מונוטונית: ‘ממאה שנה ועד אלפיים לכל היותר’, כשבאוזן אפשר לשמוע את השנים רצות כבמונה, מהלידה עד למוות ולאחריו, נפרש גורלו של האדם ההולך ומתקדם שלב אחר שלב אל האינות המוחלטת.

    מסע זה אל האינות מתחיל באינותו הפרטית: “יש לך תשעים שנה מאה לכל היותר…לתפוס את הזמן שלך” או “…אחרי מאתיים שנה לכל היותר יזכרו אולי שנשמת ושקראו לך בשם”, וממשיך באינותו הקולקטיבית הלאומית: “אחרי אלף לכל היותר יקראו לך בצליל שמך היהודי, אך ישכחו את בית העלמין כולו”, ומסתיים באינות הקיומית “…אלפים לכל היותר גם ארכיאולוגים לא ימצאו שרידים ממך”, אמירה ניהיליסטית הסותמת את הגולל על חזון תחיית המתים התנ”כית, ומגדירה מחדש את מעמדו של האדם ביקום.

    התפוגגותו של האדם אל האַיִן הופכת כאן, נדמה, לצידוק לסבל ולכשליו המוסריים במהלך חייו.
    במצלול סוגסטיבי, ספק נהי ספק תפילה, החודר ישירות ללב, מצהירה הדוברת לא רק את האמירה השגורה המתירה את ההוללות, בבחינת “אכול ושתה כי מחר נמות”, אלא גם מקוננת על מעמדו החולף של האדם מול האל.

    תודה, מזי, על חוויה פואטית יוצאת מן הכלל.

    פיני

  3. למזי היקרה ,קראתי את שירך והתעצבתי כמו בן תמותה שקשים עליו החישבים המסובכים

    שינפפו מעליו את זבוב הטורדנות של האין, אולם כמו בן תמותה אנסה להניף מעלי את

    הזבוב הזה, באם אנחנו בוחנים את האין בעיניים רליוגזיות, הרי שכל בחינתנו מוגבלת

    היא וימינו כאן הם רק הכנה לתודעה גבוהה יותר שתכיל מצאות אחרת עם כלי תודעה

    אחרים האם זה הוכח? לא ,כי עצם מהות תפיסה זו בנויה על היגיון שטוען שאין כלים

    הגיוניים להוכיח זאת, “פרדוקס”.

    ובאם התודעה היא מסה מתכלה,או על כל פנים נתונה לטרנספורמציה כמו החומר, הרי

    שתודעתת הכיליון והאין נעשים על ידי כלי החיים והיש, ובאם כן באופן מופשט אפשר

    לומר שגם דברי כיליונך מכוח החיים הם, ובאשר לא תהיי ,גם לא תהא תודעה שתתריע

    על כך, שוב פעם פרדוקס…

    שיהיה לך חג שמח ….אירה.

  4. שיר מעניין ומרתק על מעמדו של האדם בחייו ואף מעבר להם עד התפוגגותו הסופית לרבות זכרונו האישי והקולקטיבי, כמי שנתפש או יתפש בקרב הדורות הבאים.
    המעבר מן האישי החי- כשעוד קראו לךָ בשם, ועוד נשמתָ, אל המת – הקבר הנשכח, אחר כך הקבר של זה הצעיר ממך, ולבסוף שכחת בית העלמין כולו על מיתיו, ומעברו אל ידיהם החופרות של הארכיאולוגים, נותן פרספקטיבה דינמית, אבל בה כעת פסימית על מעמדו של האדם בעולם.בעצם על מצבו ללא כחל ושרק כאשר אינו אלא כמאמר שייכספיר: “אך צל עובר חיי אנוש.” אפילו מעשיו הטובים לא ייזכרו לו עוד.
    והאדם – הלא אין לו משמעות של ממש מעבר לתשעים שנות חייו. שלב אחר שלב אנו עוברים בשיר באמצעות האפיפורה:”אחר כך” ו”לכל היותר” כמו קוהלת המספר בכבד ראש ש”הבל הבלים , הכל הבל”.
    “שמח בחור בילדותך” – ממשיך ואומר קוהלת ובאותה נשימה מוסיף (ואני אומר במילותי שלי:) כך או כך עתיד אדם לעמוד למשפט. כמובן למשפט בפני אלוהיו.
    וכאן, אמנם בסתר מסויים, בהקשת דבר מתוך דבר, אנו מגיעים למסקנה או לדיעה שהנצח שייך לאלוהים, בין אם תאמין בו, בין אם לאו.
    תודה , מזי על ההזמנה ועל שירך המצויין.
    מיכאל

  5. הכל נכון
    כל המילים , כל אחת במקומה .

    השאלה , מי רוצה שיזכרו אותו אלפיים שנה ?????
    החשוב ביותר , לעניות דעתי :לתפוס רגע ועוד רגע ולמצות שישים שניות בדקה .

  6. מזי יקרה,

    את מוליכה את הקורא
    באופן מושלם צעד בצד צעד
    על מהותו, על חייו, על אחריותו, על מותו
    על עברו האישי הלאומי והאוניברסלי.

    הקורא עובר תהליך שאדם מנסה להדחיק-
    ולכן אולי הרגשת המועקה המלווה בקריאת השיר,
    שבמילים פשוטות קוראים לזה: מראה / או פשוט
    אגרוף בפרצוף:)

    כתיבה מרשימה שגם לקחה אותי
    באופן שרטוט התבנית
    לכתיבתה של ויסלבה שימבורסקה

    תודה
    זיוה

  7. מזי, שירך מרגש ביותר. הוא מכיל את הכאב העמוק של אדם מול אינותו. עד שלא נותר ממנו שריד בזיכרון ארכיאולוגי. אני רוצה להסיט את המבט מההיבט הפילוסופי דתי של שירך אל חוויה אנושית אליה הוא הוביל אותי.

    את אומרת, מזי, בשיר נדיר ביופיו:
    “יש לך תשעים שנה,… מאה לכל היותר, לתפוס את הזמן שלך”
    ואני חושבת על אמי, בת שמונים ותשע, רגע לפני ה’תשעים שנה’ המהדהד שלך, שכבר מתקשה לתפוס את הזמן שלה בַּזיכרון שלה עצמה, והיא הולכת ונשכחת לעצמה, בתוך עצמה. החוויה האנושית של הזקנה המופלגת, שבה הולכת ומשתלטת השכחה מבפנים, מאירה פן נוסף, אולי הפוך מזה שהשיר שלך מוביל אליו. אמי הזקנה מבטאת את המשאלה למות. “אני רוצה כבר להיגמר” היא אומרת, אל נוכח חווייתה שהחיים הולכים ונשמטים ממנה. כאילו היא מחפשת מפלט מן האינות המתפשטת בתוכה באינות מוחלטת יותר.

    בביקורי האחרון אצלה, בתגובה לשיר שהקראתי לה, שיר המבטא את הקושי בחיי נצח שאין מהם מפלט במוות, הסתכלה אליי במבט עצוב וקבעה או שאלה: “אז חייבים לקבל את כל הרע בחיים?” אמי אישה דתית מאוד ומחשבות כאלה הן בגדר כפירה ובמצב רגיל אסורות היו על דעתה. החזרתי לה מבט ובתוכי הבנתי ששאלה זו עולה מתוך כאב גדול שלא חוותה בעבר, עד שעתה נאלצת היא לחפש מפלט בתוך האינות המוחלטת הזו.

    בשירך האינות היא מקור לקינה, כמו שנאמר קודם. בשביל אימי היא היום תרופתה המוחלטת.

    מזי, השיר הזה מצלצל באוזניי במנגינה יפהפייה, על אף המסר הנוגה שבו. אני רוצה לקחת את השיר המצוין הזה, ברשותך, לשים אותו בתיקי, ולהקריא אותו לאמי בביקורי הבא. אולי גם היא תשמע את המנגינה וזו תעמעם את משאלות המוות שלה.

    תמר

  8. יש לך תשעים שנה לאהוב את עצמך ואת שמסביבך.
    בתוך המשחק הזה שמישהו או משהו משחק , מיילד , משכפל ומשנה את הצורות ,
    וכשהאנוש הופך לעפר ובמהרה נעלם כאילו לא היה , אלא אם השאיר אחריו משהו ,
    משהו שנושק לרוח , וזה הרבה דברים וגם מילים יפות שחורטות ויוצרות תיבת
    אוצרות של זרעים להנבטה בנשמה. וכשמהאדם נהייה עפר , ונעלם…
    האם זו טרגדיה ? כן, כאשר נאחזים בריקוד המולקולרי , וכשהתודעה מזוהה לגמרי
    עם החומריות הצורנית עפ”י התניות המוח , וכך חיה היא בפחד מההיכחדות העתידית.
    ואז מה נשאר אם לא לרקוד ולפזז בתוך תענוגות הגוף והנפש , וללגום עונג אחר עונג
    ועוד עונג ככל האפשר… ולצבור רגעים שהמוח משתאה , חסר מילים לנוכח הריגוש
    הפיזי האדיר המתנפץ לרסיסי שמחה גדולה ואהבה , או תחושה של קדושת היופי .
    המאמת ומאשר את סיבתיות וחשיבות החיים ?
    ובסופו של דבר , האם יצליח המוח לשכנע שהכל זה אשלייה ? הבל הבלים ?
    והאמנם באמת “ארץ רעשה גם שמיים נטפו…”

    תודה גדילה מזי יקרה , לחוויה מרגשת המוענקת בסטקטו פואטי מהיר המאלץ פעימות
    ארוכות ושאיפות אוויר עמוקות , שתובעות התייחסות מעמיקה שהיא חווייה בפני עצמה
    תודה ,
    דויד

  9. מֵאָה לְכָל הַיּוֹתֵר
    לִתְפֹּס אֶת הַזְּמַן שֶׁלְּךָ.
    מֵאָה שָׁנָה אַחַר כָּךְ,
    מָאתַיִם לְכָל הַיּוֹתֵר
    יִזְכְּרוּ אוּלַי שֶׁנָּשַמְתָּ
    וְשֶׁקָּרְאוּ לְךָ בְּשֵׁם,
    אֲבָל לֹא יִזְכְּרוּ אֶת הָאַהֲבוֹת
    וְלֹא אֶת הַשְּׂנָאוֹת

    שיר מעולה.
    אהבתי מאוד את ההכרה בקטנות האנושית,בפרדוקס הזה שנקרא חיים ומוות.

    השורה : “יזכרו אולי שנשמת” מכה הכי חזק,כל כך פשוטה,נטולת ציוריות ומטאפוריות,אבל חודרת כמו סכין נוצץ להב ללב.
    שאפו!

  10. מעניינת בעיניי הבחירה להפנות את כל הטקסט הזה אל נמען. אולי זה טריק כזה של הרחקה שמאפשר למשוררת מרחב ביטוי שדיבור אל גוף ראשון אינו מאפשר לה. הפניה הישירה אליי הקורא, ועוד מפרספקטיבה כל כך רחבה של זמן – יוצרת מעין הטרדה, תחושה לא נוחה של מי שמטיפים לו, שמדברים אליו לא בגובה העיניים, אני הקורא מרגיש נזוף. וזה מצויין בעיניי, כי המניפולציה הזאת גורמת לי לחשיבה ולהיפתחות אל הטקסט וניסיון כנה מצידי להכילו בתודעתי, הרבה מעבר לזמן שנדרש כדי לקרוא אותו. תודה רבה!

    איציק שחר.

  11. מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
    קהלת פרק א’ פס’ ט)

    במילים אחרות, זה מה יש.
    זה לא פאטילזם לשמו. גלגל סובב בעולם, שאינו בר שינוי.
    חג שמח וסחטיין על הפרסום מזי.

  12. אכן, סופו של האדן להישכח…
    אך יש בני אדם שהם בני תמותה, אנשים שהותירו אחריהם מורש, יצירה או גילוי…המה לא נשכחים.

    מספיק שנעיין בתנ”ך ונגלה אנשים שאף לאחר שלושת אלפי שנה משיחים בהם ואף באים לקברם…

    וכתיבתך, עונג כתמיד

  13. מזי יקרה,
    שיר המבטא מחשבות פילוסופיות על החיים והמוות.
    יֵשׁ לְךָ תִּשְׁעִים שָׁנָה,
    אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
    מֵאָה לְכָל הַיּוֹתֵר
    לִתְפֹּס אֶת הַזְּמַן שֶׁלְּךָ.
    מֵאָה שָׁנָה אַחַר כָּךְ,
    מָאתַיִם לְכָל הַיּוֹתֵר
    יִזְכְּרוּ אוּלַי שֶׁנָּשַמְתָּ
    וְשֶׁקָּרְאוּ לְךָ בְּשֵׁם,
    אֲבָל לֹא יִזְכְּרוּ אֶת הָאַהֲבוֹת
    וְלֹא אֶת הַשְּׂנָאוֹת
    שֶהִשְאִירוּ אוֹתְךָ חַי תִּשְׁעִים שָׁנָה,
    הפתיחה של השיר הזכירה לי באירוניה את גזר הדין של רופא אונקלוג המודיע למטופל שלו שנותרו לו שלושה חודשים לחיות. בניגוד אליך,הצעתך נדיבה ביותר, את פותחת את השיר עם הצהרה יש לך תשעים שנה לחיות ומה תעשה עם גיל מופלג שכזה?

    העניין הוא, שאפילו להגיע לגיל מופלג כזה, לא מגיעים במציאות של היום. דור החלוצים שתרם למדינה, הגיע לגיל כזה, זה מוכח במשפחתו של יוסי אישי. אך במציאות חיינו עם המתח והלחצים,עם המחלות והחיידקים החיים נשמטים מבני האדם. ככל שממציאים חיי נצח התמותה גוברת אם טבעית ואם לאו.

    בהמשך את מביאה את ההיסטוריה האנושית כעדות מצמררת: מה נשאר לאדם מתוחלת חייו? מה ישאיר לצאצאיו? מה ישאיר להיסטוריה האנושית? שרידים ארכאילוגיים שפה ביקום הזה חי אדם, שהיה חלק מחברה, מתרבות סביבתית ועולמית בא מעפר ושב אל עפר.

    השיר המצויין הזה נוגע בכאב ובסבל האנושי, במהות הזיכרון והשכחה, ביכולת של החיים להניע את עצמם כמובילים וזורמים מתוך צמיחה בהגשמת שאיפות או כירידה לתהומות המחשכים. על כף המאזניים החיים והמוות-יכולת הבחירה היא של האדם. את יכולה לתת כפי שפותח שירך-אך הבחירה האמיתית היא של האדם.חג שמח
    יהודית

  14. יפה בעיניי הציון החוזר ונשנה של הזמן – כך וכך שנים, או כך וכך, לכל היותר – שמוסיף גם איזה נופך כאילו-ציני-ויבש לתוך התיאור הנכון והיפה הזה של המסע הבלתי נמנע.

  15. עדת החנפות מדה מרקר
    לא מוסיפה לשיר דבר.

  16. אני מבקש את רשותה של המשוררת להתייחס לתגובתו הפרובוקטיבית של ‘תוכידס’. אני מוצא שתגובה כזו אינה ראויה, במיוחד כשבאה ללא הנמקה וללא ביקורת חלופית. וטוב היה לו לא נכתבה מאשר נכתבה.

    צר לי, אך יש אנשים שהפכו מעשה מגונה זה למנהג, ונוטלים לעצמם חירות שאינה מוקנית מתוקף הגינות כל שהיא, אלא מתוקף קינאת סופרים בלתי מרוסנת המקננת בהם. קינאת סופרים אינה פסולה, ויש האומרים מוסיפה חוכמה .
    מהדהדים באוזניי מילותיו של המשורר חיים גורי אשר חשף בכנות קנאה שחש כאשר נתקל בשיר יפה : “כשאני קורא שיר יפה” אמר “אני חש מעין דקירה בגב” איני יודע אם תוכידס הוא משורר או סופר, אך הייתי מצפה ממנו לצעוד צעד קדימה בעוז ולומר: “מקנא אני” או לפחות לעשות את המאמץ הנדרש לקריאה וניתוח השיר תוך נימוק הוגן ומכובד של טיעוניו.

  17. יש משהו נואש בקריאה הזו, כי כמה זמן כבר יש לנו? לא הרבה וכמה קשה לנו לתפוס אותו ואת המקום הראוי לנו. ולא רק נימה של יאוש אלא גם נימה של בהילות. עכשיו, עכשיו זה צריך לקרות, עכשיו אני רוצה לחיות. והשימוש בפרקי הזמן הארוכים הללו גורם לי לחשוב על איפוק. כאילו יש בשיר אנרגיות אצורות שדי בהן כדי לשאת את הדוברת במחשבתה אלפיים שנה קדימה.
    תודה
    תמר

  18. אהבתי את המסע הזה אל העתיד ..הכל השכח עם הזמן
    האם השיר מזכיר לנו את הצורך לאחוז בהווה

  19. “יֵשׁ לְךָ תִּשְׁעִים שָׁנָה”

    מקריאתי את תגובותיכם המרגשות מצאתי כי השיר שלי נגע במקומות שונים של רגש; מייאוש לתקווה; מהוללות החיים בבחינת ” אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת” (ישעיה), תקווה המתקיימת בתוך גבולות החיים, בהם לגיטימי לחיות את הרגש, יהיה אשר יהיה, לתחושה של מועקה ונוגות בשל מעמדו של האדם ביקום כבר-חלוף בבחינת ” הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל” (קהלת א). הטלטלה הרגשית הזו היא מהותו של השיר כנוגע בפרדוקס הקיום האנושי, האין והיש, החיים והמוות.

    אני מודה לכולכם על קריאתכם,
    מזי

  20. כי מעפר באת ואל עפר תשוב, קיימת פה הנצחה של אירעיות החיים, של הספקים ושל המשכיות.
    והשאלה הנשאלת מה השארת אחריך, מילים, סיפורים, אהבות.
    והכי חשוב מי היית בחייך ומי אתה במותך?

  21. מסע מרתק בנבכי הזמן האבוד שלאחר המוות. שיר מעולה!!!

  22. In the year 2525

    ואני רק מבקש
    להתחיל את בגרותי

    When I’m 64

  23. הוי מזי,
    שוב את נוגעת בנו במילותייך הנעימות וחכמות כמבקשת להטביע חותם בשירה.
    זה שיר בעל קצב דינאמי שעולה ומתפתח מן המיקרו אל המקרו כמו צונאמי.

    זה Carpe Diem בניחוח אישי, אבל יותר מכל התרשמתי מכמיהה טבעית של כל בן אנוש להשאיר עקבות גם לאחר מותו.

    “יש לך תשעים שנה”, הוא שיר של “הייתי כאן”, גם בעוד תשעים שנה ויותר.
    מי סופר בכלל :)

    לולה

  24. כתוב יפה מאוד

  25. כתוב כהלכה, משובח, מנוסח למופת והצליח לרגש אותי.
    טוב, גם הצליח להעציב אותי במידה.
    הזאת מציאותנו?!
    סופנו להיות מזון לתולעים?!
    אולם השארת פתח מילוט, שביב של תקווה ואופטימיות על אף “שלא במתכוון”, כאילו במקרה הוספת “שמך היהודי” ומכאן פתחת דלת לאור, אופטימיות.
    הגוף הוא בר חלוף, נשכח, נעלם גם מפני הארכיאולוגים.
    “מעפר באת ואל עפר תשוב”, אבל הנשמה……..
    הנשמה נשארת. היא בת אלמוות. לה מקום מבטחים בעולם הבא. עולם האמת.
    אולי כדאי להוסיף עוד בית…..
    ובכל זאת, אהבתי. מקורי, יפה גם אם מכאיב.

  26. רמתו של השיר כרמתו של כתב העת.
    כל עדת החנפניות הגיעו להלל ולשבח
    שיר תוצרת ירודה.
    תוכידס, ישר כוחך! דובר אמת אתה.

    מבקר שירה.

  27. מבקר שירה שאינו חושף את שמו או כל פרט העשוי לזהות אותו שווה בדיוק כמו תוכידוס. זו ערכה של תגובתו, של אישיותו.
    ומי שזה לא יהיה – כל טוב לך
    לא שווה לבזבז אנרגיות על קנאה.

    מזי

  28. *זה ערכה -כמובן

  29. מבקר או מברקת שירה .

    ברשותך .המשוררת מזי הרשי נא לי להעיר הערה כל כך מתבקשת
    במקרה זה.

    אסתר כץ; אין משנה
    כמה מחלצות ילבש החתול הזקן, ובכמה כפפות יכסה על בורות וצימאון הדם בציפורניו,
    עדיין ניתן לזהות את הפחד ויצר הנקם בציפורניו המבצבצים כאלף עדים.

    ניסיתי להניא את החתול המסכן מנטייה זו.
    להיגמל מבורות טפריו ,
    אך לשווא.

    עידן פלג

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.