אל המשורר / מעין מאיר
חֲרוּזִים
הֵם מַחֲלָה. הֵם מַחֲלָה,
הַחֲרוּזִים.
כְּדַאי לִשְׁבֹּר אוֹתָם, בְּשׁוּרוֹת
שֶׁמִּתְנַפְּצוֹת כְּמוֹ
גַּלִּים. לְמֵזַח. (גַּם דִּימוּיִים,
הֵם מַחֲלָה הֵם מַחֲלָה,
הַדִּימוּיִים. (וְגַם שְׁבִירוֹת (וְסוֹגְרַיִם))
אִם תַּאֲמִין בַּחֲרוּזִים הֵם יִלְכְּדוּ אוֹתְךָ,
בְּשִׁבְיָם הַמָּתוֹק וְהַמְסֻדָּר
בְּאִינְדֶּקְס מְקֻטְלָג, בַּמְּגֵרוֹת הַסְּגוּרוֹת
כְּמוֹ בַּסִּפְרִיָּה הָעִירוֹנִית
(בָּאוֹת א’ מוֹפִיע שָׁם מִלּוֹן אֶבֶן-שׁוֹשָׁן
מִמֶּנּוּ תָּלַשְׁתִּי אֶת הַמִּלִּים “דִימוּי” וְ”כְּמוֹ”)
וְאִם תִּתְנַכֵּר לָהֶם כְּאֶפִּיקוֹרוֹס
הֵם יוּכְלוּ לְךָ, וְיִתְגַּנְּבוּ בֵּין שׁוּרוֹתֶיךָ בְּאֵין מְשִׂים
וְהֵן זֶה בְּעֶצֶם מוּבָן וְצָפוּי מֵרֹאשׁ.
אַךְ הַגְּרוּעָה מִכֻּלָּם הִיא הָאַלֶּגוֹרְיַה:
הַמִּלָּה חֲרוּזִים נִתַּן לְהַחְלִיפָהּ בְּאֶצְבָּעוֹת
וְהַדּימוּיִים מְשׁוּלִים לְסַכּינֵי-גִּלּוּחַ
(אוֹ לְפָחוֹת בְּבַיִת א’).
וְכָךְ גַּם נְקֻדָּה אַחַת.
אוֹ גָּרוּעַ מִכָּךְ,
שָׁלֹשׁ הַבָּאוֹת בְּרֶצֶף בְּסוֹפוֹ שֶׁל שִׁיר,
מְסַמְּנוֹת גְּלִישָׁה,
תְּמִידִית,
נִצְחִית…
,
שירה אמיתית, רעיום מקסים, הבית האחרון, אם יותר לי, קצת הורס
בגדול- יפהפה.
לא הבנתי את האירוניה, אם אכן ישנה כאן כזאת. בהנחה שהמשוררת רצינית אז אני חולק עליה בגדול. לא חושב שדימויים הם מחלה וגם לא כדאי לשבור חרוזים. זה יתרונה הגדול של העברית שהיא מאפשרת לנו לחרוז בקלות יחסית וליצור שירה אמיתית להבדיל למשל ממאמר מלומד בעיתון, חשבון חשמל או דיסרטציה בפיזיקה גרעינית… חומר למחשבה.
לאיתי – חרוזים הם מה שמבדיל “שירה אמיתית” ממאמר מלומד בעיתון?! ואם כן מדוע אתה חושב שקלות יצירתם היא מנת חלקה של העברית דווקא?
מכיוון שבתגיות כתוב שהשיוך הוא גם לקטגוריית הומור, אתייחס רק לכך שרעיון מצא חןבעיני, גם אם הוא לא ממש מקורי. במקרה שלי החרוזים מובילים אותי(בעיקר כשאני כותבת לילדים).
לגילי – ודאי שלא חריזה בלבד היא ההבדל בין שירה לכתיבה עיונית, או תקשורת ורבאלית אחרת כגון חשבון חשמל או רשימה למכולת. ההבדל הוא מקיף ועמוק יותר: כגון דיומיים, משלבי לשון, השורות הקצרות ועוד. עם זאת, אני עדיין דבק בעמדתי שעברית היא שפה ידידותית יותר לשירה בעיקר בשל הערפול המסוים שבאופני הביטוי. רוצה לומר, קשה למצוא בשפתנו ביטוי שהוא חד-ערכי, נקודתי, רוב המילים שלנו הן בעלות יותר ממשמעות אחת מה גם שכאשר צורת ההוה של הפועל (ולעיתים גם העתיד) זהה לעיתים לשם עצם או תואר, העניין אף מתעצם. העברית עם כן, היא שפה נוחה יותר לשירה מכל שפה (אירופית) אחרת, אינני שולט בערבית או בפרסית יתכן שאלה ניחנות ביכולות שאנו חסרים אותן. לגבי השיר שלעיל, נראה שהכותבת מתאמצת מאוד לרסק את המבע, לדבר על שירה יותר מלעשות שירה, ובכך יוצרת מעין מטא-שירה, שבעיני מוצאת חן פחות. מקווה שהסברתי את עצמי.
אני שמחה מאוד לשמוע כאן ביקורת אמיתית ולא פרץ מחמאות אוטומטי, לטעמי זה מאוד במקום. עם זאת, איתי, מכיון שהפרשנות שלך רחוקה מאוד מהכוונה בשיר (שקוראים אחרים הבינו) אשמח אם תנסה פרשנות אחרת.
זה שהשיר מתויג ארספואטיקה גרם לי להציצ מה עוד תויג כך.
בהחלט השיר ש הכי עוסק בארספואטיקה כאן עד כה.
לגבי ההומור – הוא חצי שלושת רבעי שחור וזה חצי רבע נחמד.
לא יודעת, לא מוצאת את המקום המדויק לבקר אבל מאד מבינה את התרעמות איתי ולמרות שהפרשנות האחרת משלו שהוצעה כאן גם היא מובנת לי – אם אנסה להחליט בכל זאת מה מציק זה הטכנופיליה המסוימת שהשיר הפך סוגד לה, באיזשהו אופן, אחרי שנולד.
נדמה לי.
נו, קשה, קשה.
אהבתי את הרעיון ואת הביצוע שלו
את הביקורת העצמית ואת מעט ההומור שבא איתו
לפני שאני ארעיף עלייך פרץ מחמאות, אני רוצה להגיד לך שהוא לא אוטומטי.
במחשבה שניה, אולי זה בעצם לא פרץ של מחמאות, אלא פשוט בדיוק מה שיוצא לי מהלב, בלי כל כוונה להחמיא:
יש בשיר הזה המון ממה שאני אוהבת בך, וממה שאני רוצה שיהייה גם בי: הומור משובח, בהירות מופלאת, אינטיליגנציה מושחזת, חמידות לאין-שיעור, מודעות והומור עצמי, וקיטונות של כישרון.
קושי.