* / שת ח. לוי  

ואולי באמת התמהמהתי יתר על המידה. כל בוקר מזה שנים אני מחכה שהדבר יקרה מעצמו ואני אתעורר. כל בוקר אני מתעורר משנתי ועדיין חש שעלי להתעורר שוב. כאילו ההתעוררות של הבוקר היא רק חלום והתעוררות באמת היא זו שאני משתוקק אליה. באותו בוקר הכל יראה אחרת יהיה נהיר, ישתנה מהיסוד והעיקר – כך נדמה לי, אני אפסיק לחכות.
לפעמים אני מנסה לחוש את שתי ההתעוררויות האלה באחת, אז אני עוצם את עיניי ופוקחן עוצם ופוקח, ובאותה פיקחות אני תופס משהו בלתי נתפס, איזו עצם של מהות. אור. אילו היה בכוחי לפעול כך ללא הפסק, לעצום ולפקוח לעצום ולפקוח ואז לראות, מה אני אראה?

,

מעבר לפינה: ערגה / רות בלומרט

תגיות: , ,

7 תגובות »

  1. “ובאותה פיקחות אני תופס משהו בלתי נתפס, איזו עצם של מהות…”

    המשפט הזה כל-כך חזק
    שהייתי מסיימת בו.

    וזאת אולי המהות הארעית של האדם
    שהוא חותר מעבר לה, אך אינו שש לראות.
    מאוד מעניין נהניתי לקרוא.

    זיוה

  2. שאלה טובה . מה אני אראה ?
    ועוד שאלה :למה להפסיק לחכות?
    יש איזה שהוא קסם בזה שלא הכל נהיר , הלא כן ?
    אהבתי את הכתיבה ואת הרעיון ,על אף הקושיות

  3. “אני תופס משהו בלתי נתפס” כל כך מתאים לי לכתוב משפט כזה.
    הקושי להתעורר העיר בי את אותה תחושה.

  4. תודה לכן על שהארתן… אכן אותו משהו בלתי נתפס הוא יסוד עליו מונחים תפיסות ואחיזות עיניים היסטוריות, מידי פעם בתופסנו את הבלתי נתפס אפשר ויתחולל שינוי {יסודי או חלקי} ואותה תמונה ישנה תתמוגג {גם מאושר}ובמקומה יעלה שחר חדש {או כמו שאומרים אין שחר} .

  5. היטבת לתאר את הציפיה למציאות האחרת,
    שבה לא יהיו תהיות על שאלת הערות. שתהיה.
    תודה

  6. שת חיים היקר. תודה לך. הסיפור היה מהמם. היה מהמם סיפורך מכיוון שמיד, אבל ממש מיד פקחתי את עיניי ועצמתי. ואתה יודע מה ראיתי? ראיתי פתאום אותך ילד קטן צוחק צחוק אינסופי. ואתה יודע מה אני חושב עכשיו? שבכל בוקר אעצום חזק את עיניי ורק אז ארשה להן לאט לאט להיפתח אל העולם הנחמד שלנו, שיש בו כל כך הרבה רשע לנקות, ושחיתות לבער, ופחד לחסל ואשמה לטאטא. איזה עולם יפה.

    אז מה אתה אומר? אם נמשיך לפקוח ולעצום, מה נראה? לדעתי נראה את כיפה אדומה ואת הזאב יושבים יחד ומבשלים חזיר, או, כדי להיות יותר יהודו-קורקט, אנפה. בעצם שיהיה תרנגול. למה לא? כיפה וזאב יושבים יחד לזלול.

    תודה, איש יקר ואהוב. לפקוח עיניים ולראות שוב ושוב.

    אני מודה שקצת חרגתי מן המידה הטובה ועמך הסליחה. חג שביעי שמח לך ולמשפחתך.

  7. קראתי את השיר בהתרגשות ובפליאה,
    כאילו מתוכי הוא נכתב,
    כאילו עיניי יצאו החוצה מגופי,
    הביטו וכתבו את שראו ואז -
    שבו למקומן.

    כתוב בצורה מדוייקת,
    אף מילה אינה מיותרת,
    החוויה המתוארת מצליחה ליצור תמונה כללית
    ויחד עם זאת לתאר שני מצבים,
    שינה וערות, דבר נופל בדבר.

    אני מאמינה שבקריאות נוספות אחוש דברים נוספים.
    מעל לכל ברצוני לשבח את היוצר/ת על היצירה המשובחת.

    שירלי

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.