* / יניב ברנר  

זֶה אִישׁ מַצְחִיק נוֹרָא
וְהוּא הוֹלֵךְ עִם כֶּלֶב קָטָן וּפָחוּס
וְיֵשׁ לוֹ שֵׂעָר עַל כָּל הַפָּנִים
וּפִתְאוֹם הוּא רוֹאֶה אִשָּׁה נָאָה
וְהוּא מַפְנֶה אֶת הָרֹאש
וְאַחַר כָּך אֶת הַגּוּף כֻּלוֹ
וְגַם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת זֶה כִּמְעַט
וְאָז הוּא מִסְתַּכֵּל עָלַי
וַאֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים אוֹתוֹ דָּבָר בְּדִיּוּק,
שְׁנֵי אֲנָשִׁים זָרִים, עִם זֹאת.

,

מעבר לפינה: האחרים / דן פומר

תגיות: , ,

6 תגובות »

  1. חשבתי על כך שאומרים שכול כלב דומה לבעליו
    למקרא שלוש שורות ראשונות
    שקצת נבלע השיוך.
    התאור של האיש המצחיק?
    של הכלב הקטן והפחוס?
    או אולי לשניהם יש שער על כול הפנים?:)

    ואחר כך יש ריקוד של פתאום:)
    בין הנמען לבין הדובר ובין נמענת
    נוספת.
    והריקוד כל-כך אינטימי, לרגע,
    ויופי קלטת את הרגע! בפשטות מקרבת כזאת
    ובחיוך:)
    והעקיצה החביבה בסוף…
    “שני אנשים זרים, עם זאת…”

    נהניתי
    זיוה

  2. ציני ומקסים.

  3. אהבתי את הסיום…
    היום יום הופך לשירה..

  4. שיר יפה ,יניב ,גילוי האנושי והיפה במכוער כולנו דומים אף שהחיצוניות שלנו מטעה

  5. יפה, רגע של גילוי האנושי המשותף באחר

  6. הצלחת להאיר את היחודיות ולחשוף כמה שכבות של רגע יומיומי, לכאורה סתמי. אהבתי

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.