האחרים / דן פומר  

“מה אתה קורא?” שאלה אשתי.
“ספר, משהו משנות ה-30 בתרגום מהונגרית,” עניתי.
“אולי מחר לא תלך לאלונה”, זרקה אלי אשתי ברגע של הארה. “אתה חולה, אבל זה לא נראה משהו סופני, אז רק תגיד לה שתכין לך אישורי מחלה על כמה ימים ונגמר. שלא תחטוף במרפאה משהו רציני יותר”.

ב ו ם…ם..!!!!

רעש מחריד פצפץ את שלוות הלילה. זה היה רעם בעוצמה שמזמן לא נשמעה באזורנו. צעקת ‘אמא’ הדהדה מחדר הילדים המרוחק, בתי הקטנה התעוררה מהרעש המחריד. ממש כמו פיצוץ.
“אני אלך”, אמרה אשתי, “שלא תדביק אותה”. קמה ויצאה מהחדר.
נותרתי בחדר עם הספר ששאלתי לפני שבוע מהספרייה הציבורית. בחוץ ציפיתי לשמוע את התגברות צליל טיפות הגשם על המרזב, אולם נדמה היה כי עוצמתו קצת נחלשה. לא חשדתי בדבר. זה אירוע שכיח בחורף, רעם, בכי, מישהו קם להרגיע, לרוב אשתי. אלא שהפעם נותרתי לבדי בחדר השינה, מואר חלושות ממנורת הקריאה.
הספר שקראתי היה בידי כבר מהצהרים, כך שלא הבנתי למה רק עכשיו היא נפלה. מצאתי עצמי מחזיק תמונה של משפחה שהיתה ככל הנראה שייכת לקורא ששאל את הספר לפני. אולי הצילום שימש אותו כסימנייה. עכשיו, בדיעבד, אולי דווקא חשוב לדייק מעט יותר בפרטים. רואים שם בצילום את הדמות של הסבתא, יושבת לצד הבת ועל ברכיה הנכדה. שלושה דורות על רקע מטבח מיושן, שככל הנראה שייך לסבתא. את זה יכולתי לדעת לפי הריהוט והאובן טוסטר שהיה מונח על השיש מאחוריהן.

בום…ם…!!!!

הפעם זה לא היה רעם מבחוץ אלא דווקא הלב שלי מבפנים. הדופק הדהד בין הרקות. פתאום קלטתי שאני רואה בצילום דמויות נוספות. פנים מזוגגות משהו, מביטות בסבתא ובנכדה מעבר לכתף של האמא הטריה. אלא שהפנים הנוספות היו מאוד לא טריות. קפאתי. לא יכול להיות, חשבתי לעצמי. החום עלה. אולי זו הזיה.
לא יכולתי להתאפק ופסעתי לחדר הילדות להראות לאשתי את האחרים, החצי שקופים שהתמזגו בצילום. שכחתי מכל האזהרות אודות השפעת. איכשהו בכל ההתרגשות ובשקט הזה שסביבי הסתבכתי בין החדרים. איפה חדר הילדות? היתה חסרה יציאה אחת מהמסדרון. במקום שבו עמדה דלת כניסה עם שילוט צבעוני המציין את שם בתי, היה כעת רק המשך טבעי של קיר מסויד לבן.
מרוב פחד השתתקתי. לא ניסיתי למשש את הקיר ולחפש מעבר. חזרתי למיטה בבעתה. אולי אמצא תשובות בתמונה, חשבתי, משהו בצילום עם רוחות הרפאים שיסביר את המציאות. אדם מסוגי לא יכול להרשות לעצמו מחשבות שכאלה.
הדקות המעטות שחלפו נראו ארוכות מאוד. לא העזתי להביט שוב בצילום לבדי. אלא שאז שמעתי שוב את שריקת הרוח ואת טיפות הגשם החזקות דופקות על המרזב. השקט שכפתה עלי האימה הופר. כבר מזמן הבחנתי שהשקט שלפני הסערה הוא כאין וכאפס לעומת השקט שלאחריה.
בבית נשמעו פסיעות מרוחקות של מבוגר. שאון הפסיעות הלך והתגבר. הייתי נתון בחרדה גדולה, חששתי מהמתקרב. הלמות לבי התחרתה בטפיפת הפסיעות מהמסדרון. בפתח החדר עמדה אשתי, מפהקת בפיג’מה חורפית.
“אולי דווקא תלך לאלונה ותיבדק, אתה נראה בלי צבע.” פסקה במומחיות, הורידה גרביים והתכרבלה בשמיכה.
כל כך שמחתי לראות אותה שוב. היה פה כל כך שקט בלעדיה.
הצבעתי לעבר התמונה ואמרתי בקול נמוך “תראי”. מבלי להוסיף מילה הרמתי את הצילום והעברתי אותו אליה, עוקב בדריכות אחר הבעת פניה, להיות שם בשבילה כשתבחין באחרים.
“מאיפה לך תמונה של רונית?” שאלה.
היא לא הבחינה ברוחות הרפאים שלי, אז רק ציינתי שמצאתי אותה במקום סימנייה, ושתקתי.
“להביא לך מים? אתה מאוד חיוור.”
ידעתי שתכף זה יבוא. יש לה טביעת עין חדה. אבל כלום. היא התכוונה ללכת ולהביא לי כוס מים. “חכי, רגע, מה עוד את רואה בתמונה?” שאלתי.
“לא יודעת. ” ענתה, נבוכה. “איזה צירוף מקרים, אה?!”
לא יכולתי להתאפק. לקחתי את התמונה לידי, להראות לה את…
אבל לא היה שם כלום.
“אתה יכול מחר בדרך למרפאה לעבור דרך המזכירות ולשים להם שם את הצילום. הם בטוח ישמחו”.

*******

בבוקר, כשנכנסתי למסור את התמונה האבודה במזכירות, היתה שם תכונה מיוחדת. היות והתעניינתי, נתבשרתי שיש עיסוק בסידורי הלוויה של אחת הוותיקות. “אתה אולי מכיר את הבת שלה, רונית?”

,

מעבר לפינה: את היית / מעין מאיר

תגיות: , ,

5 תגובות »

  1. מקסים! סיפור מתח ‘כמו פעם’.

  2. רגע של שינוי מהות:
    “האחרים… חצי שקופים…
    חסרה יציאה במסדרון”

    תאור חזק במרכז הסיפור
    הרגשתי כמו בציור סוריאליסטי:)

  3. מעולה!

  4. פעם ראשונה שפרסמתי בזוטא.
    קריאת התגובות מרגשת,
    תודה לקןראים ולמגיבים, דן

  5. קראתי כבר לפני שבוע ואני עדיין מוצאת את עצמי מהרהרת בסיפור. תודה. יפה מאוד.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.