* / ניר סגל  

וְזֶה לֹא מוּבָן מֵאֵלָיו
שֶׁאֶת הַלֶּחֶם צָרִיךְ לִפְרֹס וְלֶאֱכֹל
לִפְנֵי הָעֹבֶשׁ הָרִאשׁוֹן.
וְאִם אֶפְשָׁר אָז לסיימו בּטְריוּתוֹ
וּבְכָל זֹאת הִקְפֵּאתִי פְּרוּסָה אַחַת.
,

מעבר לפינה: בעיר הלבנה / אבי דבאח

תגיות: ,

7 תגובות »

  1. בין בעלי לאימא של בעלי ואלי, יש משהו בלחם הזה… יופי

  2. יפה מאוד., הרצון לשמר רגע, טעם, ריח…
    זה מזכיר לי שאחרי שסבתי הלכה לעולמה, כמה חודשים אחרי אחותי הפשירה את הקרפלך מעשה ידיה שהיו קפואים בפריזר. שדר מזמן אחר.

  3. אם הקפאת לפני שהעלה עובש- ניצלת!
    עובש משמיד חיידקים אבל כמובן משאיר טעם רע בפה
    שיר טוב ניר

  4. שיר עם רעיון יפה.
    השורה הרביעית מיותרת לטעמי.

  5. התרגשתי!!
    כל כך הרבה משמעות טעונה בפעולה הכביכול יומיומית שתיארת כאן, בגלל שזה לא מובן מאליו, ובעיקר בגלל שלא התאפקת מלהקפיא חתיכה קטנה מרגע, טעם, ריח, זיכרון שאוצר בתוכו אנושיות רכה…

  6. תודה על התגובות הקשובות. יש המון דברים שאינם מובנים מאליהם. ובתוכם גם הקפאת פרוסת הלחם. אמנם קיים הצורך בהנצחת זיכרון אך גם זיכרון זה יופשר ויאכל.

  7. אהבתי
    ויותר מהכל אהבתי את התגובה שלך..

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.