דיוקן / חני ברוכין  

לציורו של מיכה גרוס

אִשָּׁה נְמוֹגָה לְתוֹך קַנְבָס
בְּלֹבֶן מַמְאִיר
חִוֵּר
כְּמוֹ סִיד
כָּבוּי לַחֲנֹט אוֹתָה.


” אִשָּׁה”
“אֵשֶׁת הָאָמָּן”
“הַמּוֹדֵל שֶׁל הָאָמָּן”
מְשִׁיחָה חוּמָה מִתְמַעֶטֶת וְכָלָה.

,

מעבר לפינה: שלופים / סיון אדמוני

תגיות: , ,

16 תגובות »

  1. אכן, הדליחות שבחיי הנישואין. האישה החוקית הופכת “משיחה חומה מתמעטת וכלה”. מי שבעבר הייתה המודל, שכיכב בכל היצירות הפכה עכשיו לכתם חום דהה. מעולה!

  2. בשעה טובה, חני!
    השיר כמו מתאר את מעשה הציור – דיוקן בהנחת המילים כמו משיכות המכחול.
    “לובן ממאיר”, “לחנוט אותה”, נותנים תחושת גורל וכאב מעבר לזמן ולנוכחים(הצייר והאשה). בשורה האחרונה מתבקשת לתחושתי הָפְרָדָה,כך: משיחה חומה מתמעטת
    כָּלָה.
    שלך בכיף.

  3. מעניין מאוד. הצד ה”אוניברסלי”, הארס-פואטי, של האלימות שבדיוקן (או בשיר) – הניסיון לכלוא משהו בקנבס וההשפעה הממאירה של הניסיון הזה על אותו משהו – נופל כאן אל תוך המגדר: מה שנמוג הוא אישה, אשת האמן, המודל של האמן. מי מדבר בשורות הללו? האם זהו האמן, או אולי אמנית, אישה שנאלצת להפנים בתוכה את שתי העמדות: העמדה הנשית של האובייקט המתכלה, ההופך לחפץ, לדיוקן, והעמדה הגברית של האמן, מי שאומנתו היא כליאתם של מודלים בקנבס. 

  4. חני, האם התכוונת לציור הזה של מיכאל גרוס ?
    http://tlv100.walla.co.il/?w=/204/1598356

    תיארת במלל את הציור באופן מדויק , למרות ששם הציור הוא “דמות ” ולא דיוקן .
    נסלח…..
    השתמשת בכלי הציורי ותרגמת אותו לכלי וורבלי ,כאשר הוא לא מאבד את הסמליות הרבה שהאומן רצה לבטא .
    חיוורונה של האשה ,בחיים ,בחיי הנישואים ,בחיי המשפחה , נמיכות הקומה “הנדרשת ” מהנשים , חוסר הנוכחות ,
    השימוש במשיכת צבע ,ללא עיבוד וללא פירוט ,הכתם ה”חום ” שמסמל את ראש האשה , מתמעטת – ממש משיכה אחת שמתחילה בכתם העשיר של מברשת טבולה בצבע ,וככל שהמריחה מתפשטת על הקנבס , הצבע הולך ומתמעט .
    אהבתי!!!

  5. כמי שעוסקת באמנות פלסטית אני יכולה להעיד כמה פעמים שאני נוטלת דמויות מבני משפחתי ועושה בהם… עד שנהפכת המשפחה למעין משק אוטרקי המזין את עצמו, ופעמים רבות אין בזה יופי, אבל גם אין בכך דופי.
    ציור הגורם לי מעצם יצירתו לכאב ולתחושות כובד היה מוציא ממני שיר כזה , כנושא הציור אולי לא הייתי אוהבת את הציור והייתי מביעה את מחאתי, אבל ללא הכאב.

  6. אני רואה בשיר תאור של נסיונות הצייר להנציח את אשתו לאחר מותה, הלוואי ואתבדה. המילים: ממאיר ,כבוי, חיוור, לחנוט והמילה האחרונה בשיר: “כלה” ,כולן רומזות לדעתי לכיוון הזה.

  7. מצויין

    לא בזכות עצמה
    אישה של-
    דיוקן נמוג.

    [לפעמים זה גם הפוך:)]

  8. לרחל (תגובה 4)
    הפרגמנט מהרפרודוקציה, בכתבה שקישרת אליה בוואלה, הוא אחר מהציור שהשיר מתייחס אליו. ובכ”ז – הסגנון הוא אכן אותו סגנון. “דיוקן” הוא שם השיר. לא שם הציור. שמו של השיר מתייחס אמנם לציור ספציפי של מכאל גרוס אך הבחירה בשם זה היא ממניע אחר. היא מתייחסת, למסורת ציורי “פורטרט” המנסים לפחות להאחז בזכרון של מה שאי אפשר לשמר. ובכך צודק לדאבוני גיורא (6), שזיהה את המורבידיות במילים. אני חושבת בדיעבד על האירוניה שנוספה לשיר שכתבתי ב2002. בהווה לא רק האשה שבשיר, גם הצייר שצייר אותה בגעגועיו – אינם בין החיים.

  9. שיר יפה ועצוב
    אשה משלימה עם מקומה: היא מודל,אובייקט ואז היא מתבוננת בציור ונוכחת ביאושה שהיא אינה מצויירת כמעט/בכלל.
    כשלון שלה?
    כשלון של הצייר?
    של שניהם?
    של הזמן הנמוג?

  10. חני ,
    לקח לי הרבה פעמים לקרוא עד שהתחיל לחלחל השיר הנוגה והיפה שכתבת, את הציור אני לא מכירה וחבל כנראה. אנא כמו שאני אומרת תמיד תכתבי לנו עוד ועוד.

  11. לאחר שבדקתי באיזה ציור מדובר, אני חייבת לציין שאת אשפית של מילים.
    אפשר לראות את הציור בין השורות.

  12. אני חוזרת וקוראת אותו שוב. ממש מתמצת במלים ספורות לא רק את הציור המסוים, גם את יחסם של אמנים רבים לנשים, לרוב רעיותיהם, לפעמים אמהותיהם. לרוב, אם אנחנו לא אובייקט מיני, אנחנו אובייקט אמנותי. קו, כתם, חלק מהקנווס. רכוש.

  13. מיוחד וציורי. אהבתי

  14. בדעתי עלה מיד את סיפורו של אדגר אלן פו, “הדיוקן הסגלגל”, על אישה שקינאה במערכת היחסים של בן-זוגה עם הצבעים והמכחולים, ובשביל לזכות בו בחזרה הסכימה שיצייר את דיוקנה, דיוקן יפהפה ומושלם שיצירתו לקחה ממנה, באופן מילולי לגמרי, את חייה, סיפור גותי מצמרר.

  15. לחבצלת,
    כן כן. רבים עוסקים בפורטרט, לא רק אוסקר ווילד ב”תמונתו של דוריאן גריי”. קראתי פעם התייחסות ל”מונה ליזה” האלמוותית הידועה שצייר ליאונרדו. וברוח הדברים שהבאת, אני מצטטת מזכרוני התייחסות זאת, כי את המקור איני זוכרת: “עתיקה מן הסלעים, מתה פעמים רבות עד אין ספור, כמוה כערפד אגדי המוצץ דם ויודע את סודות הקבר”. כוחות מיסטיים מיוחסים לציור דיוקן.

  16. חני, לקח זמן לשירך לשקוע אצלי וטרם ראיתי את ציורו של מיכה גרוס משום שאני מאוד נהנת להציור שאני רואה בעני רוחי .
    אני מרגישה בשיר חזק מאוד את “ההיעדר” , את החללים הריקים של הקנבס הלבן ושם מתרחשים לי הדברים :המורכבות הרבה שהשיר מחזיק בין האיש לאישה , בין היוצר ליצירה , בין הקנבס לצבע , דמיון ומציאות , סוף והתחלה .
    ישר כוח

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.