ויהי ערב / צביה ליטבסקי  

בַּחוּץ הָיָה עֶרֶב. חָתוּל גָּדוֹל אָפֹר
שֶׁפַּרְוָתוֹ הִרְטִיטָה פַּסֶּיהָ.
צַלְעוֹת רָקִיעַ
נְטוּיוֹת עַל הָעוֹלָם.
חָשַׁבְתִּי עַל מוֹתִי בְלִי פַּחַד.
הַנָּחָה זְהִירָה שֶׁל זַ’קֶט לְלֹא גּוּף
עַל מִסְעַד הַכֻּרְסָה.
נַחְתִּי לִי, מְצֻנֶּפֶת אֶל חֵיקוֹ שֶׁל הַחָתוּל,
גִרְגוּרוֹ הֶעָמֹק מְיַשֵּׁן אוֹתִי.

,

מתוך הספר “ליטורגיה”, העתיד לראות אור ב-2010 בסדרה ‘ריתמוס’, בהוצאת הקיבוץ המאוחד

,

מעבר לפינה: אליעז סגל

תגיות: , ,

9 תגובות »

  1. נפלאה האמירה שרגע המוות משול להישמטות בגד נטול גוף. אהבתי גם את התיאור שהכותבת מצונפת אל חיק החתול ולא להיפך… טוב זה לא חוכמה, מי שאוהב חתולים קונה אותי.
    תודה לך, שיר נפלא.

  2. שיר חורף מנחם ויפה כפרוותו של אותו חתול. אני רוצה לזכור אותו.

  3. יופי!

  4. איזה יופי של שיר!
    דימויים מעניינים. בזכותך אני יכולה לחשוב גם על מותי בלי פחד, כי זה מוות של השלמה, של חישוב הצעדים בזהירות. כמעט מוות מתוכנן.
    האם השינה היא לא מוות זמני?

  5. ה”הנחה” במשמעות כפולה. איזה יופי. ויפה ה”נחתי” בחיק החתול (ולא להפך, כמו שאמרו כאן). מנוחה נכונה. פשוט שיר נהדר. מעודן. כתוב יפיפה!

  6. יפה מאוד.

  7. זה יפה, הראייה הרגועה והמרגיעה של המוות כהנחה זהירה של ז’קט ריק מגוף, וגם, אם הבנתי נכון, של הערב כחתול גדול שאפשר להתכרבל אל חיקו.

  8. חוכמת הפשטות של צביה: “הנחה זהירה של ז’קט ללא גוף”, וכל זה כשהגוף עצמו, ללא מעטפת, (יש דבר כזה) – נח בחיק ערבו המלטף, הרך-פרוותי של העולם; מרעיד את פסיו ומצטנף, בלי יראה. נפלא.

  9. זהו שיר מעניין ומדבר. אוסף בכפו אווירה, מוריד דרמות לרמת היומיומי, וכך מצליח לגעת באמת.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.